הקביים

מעיל גשם ישן. רטוב (מדמעות?). ותלוי בקצה קרן שמש בודדה. מראה זה מתאר יפה את קולו, נגינתו, שיריו של סטיב גאן באלבומו החדש. גיטריסט וזמר אמריקאי. בנעוריו עשה מוזיקת פאנק. אחר כך מוזיקה ניסיונית. הוציא הרבה דיסקים. כעת…

השילוב בין… מה… כבר הדגמתי את זה בשורות למעלה.

זה חשוב שהוא נראה כדוגמן צמרת שהחליט לנטוש את עולם האופנה, ללמוד רפואה ולהתנדב לטפל בחולי נגיף האבולה?

ראו את התצלום למטה. עטיפת אלבומו האחרון "Way Out Weather". אם תתעקשו ותתאמצו, תנשפו חזק על עטיפת הדיסק, הדמות המטושטשת, מכוסת סמרטוטים שבצידו השמאלי של תצלום העטיפה תתגלה כפניו יפי התואר של גאן. עטיפת הדיסק מדגימה סוג חדש של עטיפות דיסק: מצפין בתוכו משהו אחר, שלא מתגלה במבטים ראשונים. צריך לעשות פעולה פיזית: נשיפה / גרוד / טבילה במים / לקרב אליו גפרור כדי לחשוף אותו. ניסיון חדש לשכנע אנשים לקנות דיסקים במקום להוריד אותם מהרשת. קוראים לו…

הו, כן, השריפה.
תארו לכם כרטיסי ביקור שחורים בגלל שהתארים "עיתונאי רוק", "סופר", שהיו בהם עלו באש. אלה הכרטיסים שלי. הטקסטים שלי. אני מתנגד בחריפות לדעה ששיר צריך להיות "שיר": אוסף צלילים שוטף, שקל לזכור ולזמזם אותו. משהו בנוסח "יום מושלם", "לך בצד הפראי", "וונוס בפרווה" של לו ריד. שירים כאלה הם הצ'יקובסקי של המוזיקה: יפים, זורמים חלק, ונחרטים בזיכרון בשמיעה בתולית. אני בעד שירים שבקושי עומדים, או כאלה שיש להם שלוש רגליים שכל הזמן אחת מכשילה / בועטת בשניה. משהו בנוסח "הפעמונים", "סיסטר ראיי", "שיר מלאך המוות השחור" של לו ריד. או כל אלבומו האחרון "לולו".

למי שטוען שאלה שיריו הפחות טובים של ריד, אענה שאלה השירים הפחות "נכונים" שלו, היותר "הרוסים" שלו, ולכן היותר מרתקים שלו, היותר גורמים לחשוב, היותר גורמים לחשוד, היותר מפריעים, היותר מופרעים, היותר עקומים, היותר אופוזיציוניים, היותר טובים שלו. בשיר "הפעמונים" מתוך אלבום של לו ריד בשם זה, הוא מספר על גבר שהתאהב בפעמונים, עלה על גג בניין גבוה לא רחוק מהם, וקפץ לעברם. "הנה באים הפעמונים" הוא שר. אהבה כהתנגשות. כהרס. לא איחוד אלא ריסוק. כך גם שיר צריך להיות.

הגדולה באלבום הזה של סטיב גאן (Steve Gunn) היא שכמעט בכל שתיים שלוש שניות יש בו התנגשות בין שתי הגישות הנ"ל. האלבום הזה מחדד את הויכוח. בהאזנה קשובה תגלו שגאן, בסופו של דבר, מכריע לטובתו של קובי: הוא משליך את הקביים שמאפשרים להוביל לגישה ששיר צריך להיות "מושלם", "סוחף כמה שיותר מהר", "נצחי", "שיר שיר" כפי שחסידי "הביטלס" אומרים. שוב התבוננו בתצלום העטיפה. ראו את הקביים המושלכים בערימה. אתם תופסים למה בחרתי את האלבום הזה לאלבום השנה? תיזהרו משירים שתופסים מהר וחזק, כי לשקר אין רגליים, אבל גם בעזרת קביים אפשר להגיע רחוק.

לסופר המתח האמריקאי רוברט פריגנו (Ferrigno) שורה פלאית, פראית: "היא נגעה עם קצה אצבעה בלחיו וסימנה איקס רטוב על שדה". כן. פראות היא נפלאות. חריגות הן המהות. החליפו את המילה "אמנות" במילה "חריגות".

scan0028

סגור לתגובות.