דלק

היו בחירות. לאמריקאים היה די די ראמון. הבסיסט והכותב של ה"ראמונס". לנו יש פה את דידי הררי. איזה הבדל.

דווקא ביצוע הפרק האחרון של הסימפוניה הרביעית של ברהמס על ידי הפילהרמונית שלנו בניצוח מהטה האיר לי שאת ההבל, הכלום, או מקסימום השטן ששולטים בעולם – אמנות יכולה להביס. אמנות יכולה לירוק בפרצוף בעל הקרניים ורגלי התרנגול. אבל הרוק מתייבש מהר.

כשסגרו את קולנוע "מרכז" בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, היינו, חברי ואני, נכנסים לשם. לאין כלום הזה. בין הכיסאות השבורים. הרצפה המלוכלכת. העולם הזה. לבית השימוש, שם, כשהיינו ממש ילדים, איבדנו את בתולינו לגברים זקנים ומכוערים.

אז הקרינו שם סרטי פורנו. צרפתיים. עם תרגום מצחיק לעברית. הו, כמה צחקנו על המילים העבריות. מאז עד היום (כולל בבלוג הזה) יש לנו ייעוד: ללמד אתכם שצריכת מוזיקה ואמנות פלסטית (לא סיפרות) תרגיל אתכם לסתום את הפה. להרוס את קלידי המחשב. לשבור את עפרונות הכתיבה. אבל אבל אבל להיפתח למראות וצלילים.

"קרמטוריום" הוא כלי לשריפת מילים. קובי לא כותב יפה. הוא מדליק יפה.

כעת בארץ, בחנויות שעדיין מוכרות דיסקי מוזיקה קלאסית, דיסק חדש למלחין העכשווי (נולד ב-1963) תומס לארשר (Larcher). הוא אוסטרי, שעשה את שמו כפסנתרן מחונן. הביצועים שלו ליצירות אוונגרדיות של פייר בולז, עשייה עם המנצח קלאודיו אבאדו מאוד מסקרנים ומתגמלים.

"what becomes" נקרא הדיסק. אפשר למצוא באינטרנט הרבה חומר על לארשר, כולל מוסיקה שלו. יצרת המופת בדיסק היא "מחזור פדמור" – תרגום רב משמעות לשם היצירה הנטרלי באנגלית "A Padmore cycle". הכוונה לזמר הטנור הנהדר מארק פדמור, לו היא נכתבה. פדמור הוא מהזמרים המועטים שיודע מתי ולמה לפתוח את פיו כשהוא שר. זה לא עניין של אהבת השקט או מנוחה כדי לנשום. זה עניין הרבה יותר חשוב: לדעת מתי לנטוש. לחפש משהו אחר. להרפות. אני בכלל לא מתכוון מתי לנטוש את השירה, האמנות וכו', אלא מתי לסובב את הגב (ואת הלב והשכל) כשאתה שר טקסט או צליל. תוך כדי ביצוע יצירה. כרגע אני לא יכול לדייק יותר. אבל מבקר המוזיקה סטפן גרהם רומז לכך כשהוא כותב על ביצוע חרישי במיוחד של זמר ליצירה לקול של לארשר: "זו חרישיות מכוונת. אולי כדי לרסק את התזה הרומנטית שסולן צריך להיות מאוד בולט. חצי אלוהים אם לא יותר מזה". לעיתים מאוד קרובות פדמור שר בכזה לחש שבקושי אפשר לשמוע.
בקושי, אבל אפשר.

אחת היצירות של לארשר שאפשר לשמוע ולראות ברשת היא לא רק לכלים קונבנציונליים. אלא גם לשולחן גדול, כשהמאזינים יושבים סביבו, לרקדן ולאופניים צבועים בירוק, מידית ועד פדל, מפעמון (חבוי) ועד לגלגלים. לפחות בדיסק הזה המוזיקה רכה (קלאודיו אבאדו קרא לסוג זה של מוסיקה "מוסיקה בחצי פרופיל"). הטקסטים קצרצרים. הם שירים של הנס אשנוולד ואלואיס הוצ'ינג. לדוגמה:

"אני חי
רק שזה לוקח כל כך הרבה זמן
עמוק בעמק"

אני חושב שלכתוב מוסיקה לטקסט כזה (שמושר בדיסק בגרמנית) הוא אתגר ענק. אני משאיר לכם לגלות אם לארשר עומד בו.

או שיר אחר:

"כשהם עוזבים השלג מפשיר
מהעיניים שלהם"

זה כל השיר. שימו לב שאין בסופו נקודה. אני משאיר לכם לגלות מה עושים לארשר והזמר פדמור עם ה"אין נקודה" הזו.

ועוד אחד:

"גופת ציפור על השביל
בשקט אני עובר ליד הקן
שבתוכי"

אני משאיר לכם לגלות מה עושים המלחין והזמר עם המוות, המעוף שנגדע, הבית שבתוך כל אחד מאיתנו, שבתמליל הזה.

אבל הכי חשוב היא התחושה המוזרה / משכרת שעולה מהיצירה של לארשר. תחושה שעשיית אמנות יכולה להחליף, ממש להחליף את חיי היומיום. לא להציל מדיכאון, התאבדות, אולי אפילו מכאב, אלא להיות יותר חשובה מהם. להיות הדבר העיקרי ב"חיים". היא היא החיים. כל היתר הוא הבל הבלים.

אז את הגוויה שלי תזרקו לפח. או לים. נגנו לזכרי על החוף או בכל מקום אחר (בקול מקום אחר) יצירה שלכם או של מי שתרצו. שלום שלום.


scan0003 (4)

סגור לתגובות.