משטרע

ריצ'רד קוק (COOK) היה עיתונאי רוק ב"ניו מיוזיקל אקספרס". הערצתי אותו הייתה כזו שיכלה לשבור את דלת הפלא-דלת הכי חזקה. הוא מת בגיל 50 לפני כמה שנים. החלפתי איתו משפטים. כששאל אותי איך אני מגדיר אינטימיות אמרתי: "זוג אוהבים שלא מסתפקים רק בסקס, אלא נוהגים להשתין אחד מיד אחרי השני לאותה אסלה ורק אחר כך להוריד את המים".

ואז זוהר נברא בעיניו של קוק. אחר כך…

היה לו שילוב נדיר של אינטליגנציה גבוהה ומשפטים יפהפיים. כתיבתו הזכירה את זו של גידי אביבי, פעם מבקר פופ/רוק ב"הארץ", עיתונאי המוסיקה הכי מוכשר שהארץ הזו ידעה.

יו נסבו, סופר המתח הנורווגי, הביא משפט קשה. אמיתי: "בלי פושעים ומרדנות היינו עדיין חיים במשטר פיאודלי". משפט זה מתאים גם לעיתונאות רוק. גם לספרות. בלי כותבים ש"חוטאים" לסדר הטוב, הנקי, מכובד, ישר, צודק וכו', העיתונות והספרות היו נרקבות. לכן אני משתדל לעשות חטאים במילים. בחיבורן. בפיסוק. בדקדוק. אור קובי: ראשי תיבות: "א" ו"ק". כמו בשם "אל קאפונה".

הבלוג הזה הוא אושרי. אני כל כך לבד שמרוב בדידות אני סופר כל בוקר בבית שימוש את כדוריות הדם האדומות שבשתן שלי.

את העברית התקינה אני משאיר לאויבים שלי. בטקסטים שלי יש אותיות מעופפות. לא במקום. נקודות ופסיקים מזויפים. זכרים / משפטים שמגלחים רגליים, ואותיות שמגדלות זקן. קפה הפוכה. עוגה רקוב. ביצים קשים. הרוק הישראלי וגם הכתיבה אודותיו לא צריכים נענועים. הם צריכים שברים.

אין דבר שלם מצלילים / מילים שבורים.

מה הקשר? אין קשר. אין פלונטר. אין חוק. אין משטרה. אני לא צריך שכדור הארץ ימשיך להסתובב. אני צריך שהוא יתחיל להשתובב.

אני תולעת. אתם תפוח. אני בתוככם. יש לי תפקיד. לגרות את הדימיון שלכם. את הסקרנות. את התאווה ללכת יותר גבוה. להתרכז גם במוסיקה קלאסית. אני כותב על להקת "האסקר דו" ובעצם מציץ לגוסטב מהלר ולמורטון פלדמן שיצירתו "לכריסטיאן וולף", מהעדויות המוזיקליות המעטות ששוברות זמן. ודימיון. ותקווה. וייאוש. ומפגשים עם אלוהים. ועם שטנים. ומלאכים שמחלקים עיתונים שמורכבים מדפים לבנים לבנים שאין בהם אפילו אות אחת. עיתונים / סדינים שנועדו להחזיר לכם את הבתולים, להחזיר אתכם לימים לפני ש… איך אמר לי אהד פישוף: "מאז שהתחלתי לקרוא בלהט עיתונים, אוצר המילים שלי פחת בשלושים אחוזים".

אני ממזר. אני נוכל. מתנהג הפוך כפי שדגלאס פירס מ"מוות ביוני" מתנהג: כאילו הוא ימני קיצוני. כדי לגרות אנשים לבחור, מתוך כעס עליו. מתוך דחייה ממנו, דווקא בצד הצודק, בצד השמאלי קיצוני. כי הוא יודע שהטפה ישירה לשמאל תשיג אפקט הפוך: שעמום. דחייה. דגלאס אומר: "התחלתי לשים מסיכה על פניי משום שרוקיסטים, בדרך הכה צפויה, הכה אגואיסטית, רצים להצטלם שפניהם גלויים. עוד מראשית 'מוות ביוני' התחלתי להתנהג הפוך".

אבל הבנתם שאני מרעיש כדי שתקראו, זאת אומרת כדי שתחבקו אותי. קובי זקוק לחיבוק, לא למוסיקה מעניינת. זאת הסיבה שבתחתית הפוסט הזה תצלום של דגלאס מ"מוות ביוני" מחבק קואלה. השבוע הגיע ל"אוזן השלישית" משלוח דיסקים חדש של "מוות ביוני". קנו אותם. משקפי השמש (הטקסטים / מוסיקה) של דגלאס נועדו להסתיר את הדמעות. הם מצליחים?

scan0035

סגור לתגובות.