הבא בתור

אור בעיניים ב"בארבי". כשג'נסיס פי. אורידג' והלהקה גמרו להופיע נכנסתי לחדר שלהם. החתמתי את ג'נסיס על קסטה של "סרובינג גריסל" ועל חולצה עם ציור פניו שעיצבתי. הוא היה מאוד נחמד אלי. אמר: "אתה נראה לי בחור מאוד עצוב. אתה עצוב לא בגלל שאתה לא חתיך. אתה לא חתיך בגלל שאתה עצוב".

לבנות פסל של נערה רק מענבים ירוקים ושחורים. להוסיף לו קצת ענבים אדומים – נקודות אדומות – סימנים שהמזרק מותיר. קשה לעשות את זה. אבל גם קשה לכתוב כראוי על מוזיקה. עם כל יופיו, פסל הוא רק פסל. לא בשר ודם. כתיבה על מוזיקה, עם כל יופייה היא רק כתיבה. היא לא מוזיקה. הנה תראו ותמששו:

תגיעו למקום בארץ שנקרא "תל אפק" (ראו תצלום למטה). שם מבנה ישן נושן מוקף עצים ודשא. כשאתם רוצים להיכנס לתוכו, שוטרים חוסמים אתכם. אחד מהם מסביר שהם קיבלו הוראה לפנות משם את כל האנשים כי אלוהים מתכוון כל רגע להגיע לשם ולהעניק שוב את לוחות הברית לעם ישראל. אם תשאלו: "אם כך, מדוע לא לתת לאנשים להיכנס ולחכות לו?", השוטר עונה: "אולי כי האנשים עדיין לא ראויים לקבל אותו".

כך נשמעת המוזיקה של קונסטנטיה גורזי (Gourzi). מלחינה ומנצחת יווניה בת 53. מהמלחינים העכשוויים המעטים שיש להם מעריצים שנודדים בכל אירופה כדי לשמוע ביצועים חיים של יצירותיה. הופיעה גם בישראל.

את התצלום למטה של "תל אפק" הקרנתי בפני תלמידים. "מה הכי מרגש אתכם בו?" – שאלתי. מישהי ענתה: "כל העלים והדשאים נדבקים אחד לשני. רק העננים בשמיים לא פוחדים לשוט כל אחד לבדו. אני מקנאת בהם".

כעת תקשיבו למוזיקה של גורזי. תמצאו אותה ביוטיוב.

ולפני שאני הולך, עוד משהו על כתיבה על מוזיקה. הטקסטים שלי הם סוסים לבנים, ללא רוכבים, עם כתמי דם על האוכפים שלהם, סוסים מהם נפלו הנסיכים שרק בחלומותיכם הגיעו אליכם.
–

האחר האחר

מרכז דימונה. רחוב תה"ל. נערה בת 18. קוראים לה "טלית". כותבת טקסטים על מוזיקת רוק מדהימים במקוריות שלהם. פיצוץ אטומי של כתיבה. לא מרשה לי לפרסם אותם. "הם לא בשלים מספיק או שהם בשלים יותר מדי" – אומרת. טקסט הוא טקסט הוא טקסט. אף פעם לא הבנתי אם בספרות יש סגנונות כתיבה שונים עד לקיצוניות אחד מהשני: בורוז שונה מבלזאק, קפקא שונה מורג'יניה וולף, זבאלד שונה מלאה איני, מהטקסטים האוונגרדים של תמר גטר שמוכרת יותר כציירת ("רוגטקה" קוראים להם בהוצאת "רסליניג"), אם במוזיקה סגנונות שונים בקיצוניות אחד מהשני: סטרוינסקי שונה משוברט, שנברג שונה מברהמס, שטוקהאוזן שונה מדביוסי, ווברן שונה מקופרן – בכתיבה על רוק עשרות שנים, הכל, ממש הכל, מתרחש רק אבל רק בין הקטבים הבלים מעתיקות של אולטרה סטרייטיות נוסח יואב קוטנר ושרון מולדאבי ובין ניו ג'ורנליזם נוסח רון מיברג ומאות חקייניו. הרי גם הניו ג'ורנליזם, אם תחשבו לעומק, הפך למשהו סטרייטי, צפוי מראש.

אולי שכחתם אז שוב אומר לכם: שימוש מוצדק במילה "אני" בכתיבה הוא הסרת בגדים מוחלטת. הסרת כיסוי לפני כניסה לים שלא על מנת לחזור. כל כך מרגש לגלות ערימת בגדים עזובים על חוף ים. לצערי, כמעט כל מי שמכניס "אני" לכתבותיו, מסיר בגדיו רק כדי להציג שרירים וקעקועים יפים.

איפה השטוקהאוזן / ג'ון קייג' של עיתונאות רוק?

איפה תמר גטר של עיתונאות רוק?

כאן, לפי הסגנון הקובי אורי היה צריך לבוא דימוי יפהפה, אבל נוותר על זה.

שנים אני מנסה לשנות את המצב. לפחות במטרים ספורים. כבר אמרתי שאני בן חורג של רון מיברג שמנסה באמצעות צירוף המשפטים / כתיבה שלי לבצע רצח אב.
התצלום למטה, אגב, הוא של מי שפעם היה באמת שובר שורות: לסטר בנגס, עיתונאי רוק אמריקאי אגדי, בגיל 3. ראו את העיניים הכועסות שלו. בגיל 3! כבר אז אהב לקרוע את הכביש רכוב על אופנוע מאיים.

רצח! כשאתמנה (זה קרוב מאוד) לעורך החדש של "7 לילות" ב"ידיעות אחרונות", אסרוק במסרק את הארץ למצוא כותבים חריגים. אני מאמין שעיתונות רוק מעולה ומקורית מקורית מקורית תנענע את השמרנות הרוקיסטית בארץ. אני מקווה שב"גלריה" בעיתון "הארץ" לא יגנבו ממני את הרעיון. רגע. אתם יודעים מה? אני מקווה שהם כן יגנבו. הלו, בן שלו. מחפשים את בנגס שלו. כתיבה חורגת מגדילה את הדימיון. מלמדת לשנות. לשאול שאלות לא להינעל על תשובות שאחר מטיף להן. אני לא מחפש עמית שהם ואהד פישוף חדשים. אני מחפש כותבים שיחרגו אפילו מהם. בכיוון למעלה. החוצה. שישמידו את עניבת התליין והגרדום של כתיבה מוכרת. שישמידו אפילו את "קרמטוריום". תנו גז.
–