ארכיון חודשי: מאי 2015

הבא בתור

אור בעיניים ב"בארבי". כשג'נסיס פי. אורידג' והלהקה גמרו להופיע נכנסתי לחדר שלהם. החתמתי את ג'נסיס על קסטה של "סרובינג גריסל" ועל חולצה עם ציור פניו שעיצבתי. הוא היה מאוד נחמד אלי. אמר: "אתה נראה לי בחור מאוד עצוב. אתה עצוב לא בגלל שאתה לא חתיך. אתה לא חתיך בגלל שאתה עצוב".

לבנות פסל של נערה רק מענבים ירוקים ושחורים. להוסיף לו קצת ענבים אדומים – נקודות אדומות – סימנים שהמזרק מותיר. קשה לעשות את זה. אבל גם קשה לכתוב כראוי על מוזיקה. עם כל יופיו, פסל הוא רק פסל. לא בשר ודם. כתיבה על מוזיקה, עם כל יופייה היא רק כתיבה. היא לא מוזיקה. הנה תראו ותמששו:

תגיעו למקום בארץ שנקרא "תל אפק" (ראו תצלום למטה). שם מבנה ישן נושן מוקף עצים ודשא. כשאתם רוצים להיכנס לתוכו, שוטרים חוסמים אתכם. אחד מהם מסביר שהם קיבלו הוראה לפנות משם את כל האנשים כי אלוהים מתכוון כל רגע להגיע לשם ולהעניק שוב את לוחות הברית לעם ישראל. אם תשאלו: "אם כך, מדוע לא לתת לאנשים להיכנס ולחכות לו?", השוטר עונה: "אולי כי האנשים עדיין לא ראויים לקבל אותו".

כך נשמעת המוזיקה של קונסטנטיה גורזי (Gourzi). מלחינה ומנצחת יווניה בת 53. מהמלחינים העכשוויים המעטים שיש להם מעריצים שנודדים בכל אירופה כדי לשמוע ביצועים חיים של יצירותיה. הופיעה גם בישראל.

את התצלום למטה של "תל אפק" הקרנתי בפני תלמידים. "מה הכי מרגש אתכם בו?" – שאלתי. מישהי ענתה: "כל העלים והדשאים נדבקים אחד לשני. רק העננים בשמיים לא פוחדים לשוט כל אחד לבדו. אני מקנאת בהם".

כעת תקשיבו למוזיקה של גורזי. תמצאו אותה ביוטיוב.

ולפני שאני הולך, עוד משהו על כתיבה על מוזיקה. הטקסטים שלי הם סוסים לבנים, ללא רוכבים, עם כתמי דם על האוכפים שלהם, סוסים מהם נפלו הנסיכים שרק בחלומותיכם הגיעו אליכם.

scan0001 (4)

האחר האחר

מרכז דימונה. רחוב תה"ל. נערה בת 18. קוראים לה "טלית". כותבת טקסטים על מוזיקת רוק מדהימים במקוריות שלהם. פיצוץ אטומי של כתיבה. לא מרשה לי לפרסם אותם. "הם לא בשלים מספיק או שהם בשלים יותר מדי" – אומרת. טקסט הוא טקסט הוא טקסט. אף פעם לא הבנתי אם בספרות יש סגנונות כתיבה שונים עד לקיצוניות אחד מהשני: בורוז שונה מבלזאק, קפקא שונה מורג'יניה וולף, זבאלד שונה מלאה איני, מהטקסטים האוונגרדים של תמר גטר שמוכרת יותר כציירת ("רוגטקה" קוראים להם בהוצאת "רסליניג"), אם במוזיקה סגנונות שונים בקיצוניות אחד מהשני: סטרוינסקי שונה משוברט, שנברג שונה מברהמס, שטוקהאוזן שונה מדביוסי, ווברן שונה מקופרן – בכתיבה על רוק עשרות שנים, הכל, ממש הכל, מתרחש רק אבל רק בין הקטבים הבלים מעתיקות של אולטרה סטרייטיות נוסח יואב קוטנר ושרון מולדאבי ובין ניו ג'ורנליזם נוסח רון מיברג ומאות חקייניו. הרי גם הניו ג'ורנליזם, אם תחשבו לעומק, הפך למשהו סטרייטי, צפוי מראש.

אולי שכחתם אז שוב אומר לכם: שימוש מוצדק במילה "אני" בכתיבה הוא הסרת בגדים מוחלטת. הסרת כיסוי לפני כניסה לים שלא על מנת לחזור. כל כך מרגש לגלות ערימת בגדים עזובים על חוף ים. לצערי, כמעט כל מי שמכניס "אני" לכתבותיו, מסיר בגדיו רק כדי להציג שרירים וקעקועים יפים.

איפה השטוקהאוזן / ג'ון קייג' של עיתונאות רוק?

איפה תמר גטר של עיתונאות רוק?

כאן, לפי הסגנון הקובי אורי היה צריך לבוא דימוי יפהפה, אבל נוותר על זה.

שנים אני מנסה לשנות את המצב. לפחות במטרים ספורים. כבר אמרתי שאני בן חורג של רון מיברג שמנסה באמצעות צירוף המשפטים / כתיבה שלי לבצע רצח אב.
התצלום למטה, אגב, הוא של מי שפעם היה באמת שובר שורות: לסטר בנגס, עיתונאי רוק אמריקאי אגדי, בגיל 3. ראו את העיניים הכועסות שלו. בגיל 3! כבר אז אהב לקרוע את הכביש רכוב על אופנוע מאיים.

רצח! כשאתמנה (זה קרוב מאוד) לעורך החדש של "7 לילות" ב"ידיעות אחרונות", אסרוק במסרק את הארץ למצוא כותבים חריגים. אני מאמין שעיתונות רוק מעולה ומקורית מקורית מקורית תנענע את השמרנות הרוקיסטית בארץ. אני מקווה שב"גלריה" בעיתון "הארץ" לא יגנבו ממני את הרעיון. רגע. אתם יודעים מה? אני מקווה שהם כן יגנבו. הלו, בן שלו. מחפשים את בנגס שלו. כתיבה חורגת מגדילה את הדימיון. מלמדת לשנות. לשאול שאלות לא להינעל על תשובות שאחר מטיף להן. אני לא מחפש עמית שהם ואהד פישוף חדשים. אני מחפש כותבים שיחרגו אפילו מהם. בכיוון למעלה. החוצה. שישמידו את עניבת התליין והגרדום של כתיבה מוכרת. שישמידו אפילו את "קרמטוריום". תנו גז.

scan0002 (5)

אז וכעת

השם שלו זה…. במאי בתיאטרון. הוא מרשה לי לספר את זה. הוא לקח אותי מגן העצמאות לביתו / במכונית האדומה / והחזיק לי ביד כשישבנו על הספה שלו / רציתי שישמיע לי את הפרק האיטי המופלא מאוד של סונטת פסנתר הפטישים של בטהובן / החזיק לי ביד / דיברנו על עדנה / שביט / השפתיים שלו היו עדינות סביב העטרה / האדומה / של האיבר שלי / לפניו דחפו לי את האיברים שלהם בכוח / הוא / היה הראשון שמצצתי לו. יותר מתשוקה מינית / הוא אחז בכף היד שלי וקשר את / עמד בפינה עם הגב אלינו / מתפלל לאלוהים שאיזשהו אור לבן בלילה ירד פתאום לחדר / ולא רציתי מין עם גבר ולא הרואין, רציתי לגעת בעור חלק כמו לבנה. אוף, עור של מישהי. יש דבר כזה שנקרא נערה, נכון קובי? / החוכמה של זה שמתחת לתצלום שלי ב"העיר" מחזיק מזרק הכניס את הכותרת: "קובי אור פילוסוף עם אינסטרומנט". איזה פילוסוף? / את קוטנר בטח היו מצלמים שם עירום ממותניו ומטה עם הכותרת "קוטנר – פילוסוף עם אינסטרומנט" / המזרק הזה תלוי בחדר שלי עד היום, אני קורא לו "עט הזהב שלי" / מזרק מבחור ערבי, אצדק שמו, שמת ב-17.6.81 ב"ידיעות אחרונות" עשו מזה סיפור שלם / אם מישהו ב"ידיעות אחרונות" שהעסיק אותי בפרויקט בשם "תל אביב" היה פשוט מרים טלפון ומתעניין במשטרה אם יש לי תיק ועל מה, ואיך אבא שלי עמד ובכה במעצר הראשון שלי והתחיל לדבר בפולנית. ואמר שסבא היה רב וקל לפתות את הבן שלו / ילד עשוי מעור זקן שמחזיק נורות חשמל מתחת לסדין ומדמה שהן שדיים של בחורה / גע לאט, ל-א-ט / מסביב כאילו הן עשויות זכוכית / מישהי פעם ניסתה להתקרב אלי ממש וכשנרתעתי אמרה: "מה, יש לך / ביצים מזכוכית שאתה פוחד ממני?" / אני לבד, יותר מספה של עני בן 60 שמחזיק נורות חשמל מתחת לסדין ומדמה שהן שדיים של בחורה שבירה מאוד מאוד. רצו לאשפז אותי כשהייתי בן 19, בצבא, רימיתי וזרקתי את מכתב ההפניה / לא נגעו בי בחדרי הבידוד, התייחסו אלי כאל כדור בדולח מלא לכלוך / קוטנר סיפר לי, כשסיפרו ליעל לוי שכתבתי עליו ב"ווליום" – "ואני רוצה לשכב איתה", היא הגיבה: "אם הוא חתיך אז ברצון". / לא נכון. / הייתי להיט בגן העצמאות בגילאים 24-26. הלהיטון הכי לוהט בעיר. בפעם הראשונה ששכבתי עם גבר, זה היה אחרי הסרט "הטנגו האחרון בפריס". הוא היה מהנדס חשמל והשתמש במרגרינה / בבית של…. הכרתי את אצדק, פושר ערבי מיפו שאוהב לדפוק בתחת בחורות ובחורים. לא רציתי, והוא הציע לי הרואין בפעם הראשונה לא סיפרתי באמת מדוע לא עבדתי יותר מעשר שנים. שתבינו, זה לא ספרות. אני שונא את המושג הזה, ואת המושג "אמנות". למט ג'ונסון "The The" יש שורה נפלאה: "ישנם דברים שכתובים בעיתון, וישנם דברים שכתובים על הקיר". מגיל צעיר אהבתי רוק קשוח. כזה שלא תמצאו בספר / בעיתון. רק על הקיר / אז אצדק קיפל את השרוול שלי / לאיבר המין שלי…. / קרא "פיאט אדום וקטן. יד ענוגה הייתה לי. איש לא העז געת בי. ושיפשף את המקום ליד הפרק. פיזרתי רמזים בכל מיני כתבות שכתבתי – תתעניינו מה פירוש המושגים "נורה בצהרי היום", "כדור שלג" ברשימה שכתבתי בעיתון "חדשות" על טום וורלן, ונחשו מאיפה ידעתי שהכדורסלן "אולסי פרי הולך ודועך" ברשימה שלי "ברונסקי ביט". הרבה לפני שידעו שהוא מכור, שלא לדבר על "התנסות סיד פרסלי" / אני מעדיף למות בגיל 40. סגור בכדור בדולח לבן מאשר לתת לעולם לגעת בי / והמים היו מתוקים באגם שמלא ב-Swans. אצדק שכנע אותי לתת לו לעשות לי ובתמורה שאעשה אותו דבר למישהי שהוא הביא / דיוויד ביירן סיפר ב"מלודי מייקר" איך הוא מניח תקליטים על תנור חימום ורואה אותם מתקפלים / תחשבו על הדימוי הזה / אני, למשל, התחלתי לפזר את התקליטים שלי ברחבי העיר. פשוט, להשאיר בכל פינה לו ריד אחד, Swans אחד, מעניין מי ימצא אותם / אם ג'וליאן קופ מזכיר ג'נטלמן בריטי, לבוש בקפידה, עומד ברחוב וגשם יורד. והוא מחזיק שתי מטריות. אבל הגשם יורד על פניו. על גופו. והוא מחייך, לא אכפת לו / ומישהו נפלא מה"ניו מיוזיקל אקספרס" לא פוחד לכתוב: "הופעה מחורבת. טוב, לפחות, שנער נלחץ אלי כל הזמן ההופעה" / מה יש לי לפחד? / יופי של תקליט האלבום החדש מריאן פיית'פול. אני חושב שזאת הייתה מריאן פיית'פול שניגבה לי את הזיעה כשזרקו אותי לאריות.

scan0002 (4)