ארכיון חודשי: יוני 2015

התקווה

מציל אותי מהתאבדות. הבלוג שלי. בבית חולים, שניה לפני שימוש מכוון במזרק נגוע, העלתי אותו בסלולרי. אומר לי: "קובי יכול לכתוב יפה ביותר". מעולם לא רציתי לכתוב טוב. כל טמבל יכול לכתוב טוב. הרי הארץ מוצפת בסדנאות כתיבה שם לומדים את זה. רציתי לכתוב אחרת. לקנאת רבים בברנז'ה – הצלחתי. למה אין סדנאות בהן לומדים לכתוב אחרת? כי מי שמעביר אותן לא מסוגל להיות מקורי. הוא פוחד מלכלוך. מחפש סטריליות. אבל איך אמר לו ריד: "הזבל שלי יותר טוב מהיהלומים של האחרים". בעוד שקולגות שלי בכתיבתם חולמים לעשות משהו דומה ל"מאיה" של שלום חנוך אולי השיר הנקי ביותר ברוק הישראלי, אני הולך על "סאלי לא יכולה לרקוד" של לו ריד או "לכופף את יד הגורל" של "סייקיק טי.וי". וגם על מה שקורה במועדון התל אביבי (רחוב הגדוד העברי 5) "הצימר". הלבן שלי הוא לא מדים של רופאים / אחיות בבית חולים.

"הצימר" הוא כוס סדוקה (זו מחמאה) מלאה עד גדותיה בדמעות / זיעה שנפלו מפניו של לו ריד כשבנה את שיר המופת שלו "אוקיינוס" שגירסה מצ'וקמקת אבל יפהפייה מופיעה באלבום הסולו הראשון "לו ריד". הנוזל עושה כוויות. אבל רוק טוב תמיד היה הפוך ממשקה צונן, טעים, ביום חם. ב"צימר", אפילו בימי שרב, כשהמאווררים הענקיים או משהו שדומה להם מקולקלים, הכנפיים שלהם ירימו אתכם לגובה כזה שיתר מועדוני הרוק בתל אביב לא מסוגלים להרים. והקול / הכל תמורת עשרה שקלים!

הנה רעיון שבא לי עכשיו: לכתוב בצוואה שלי שמי שיירש את התקליטייה שלי יתחייב לחרוט על המצבה שלי את המילים: "קובי אור: נרצח בנסיבות רומנטיות". רואים עד כמה הכנפיים במאווררים ב"צימר" עושות דימיון רחוק?

לסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה שמת בגיל 47 משימוש מכוון במזרק נגוע יש שורה מהממת: "אני כותב ומערסל את עצמי כאם מטורפת המערסלת את בנה המת". זהו. אלה ה-מ-י-ל-י-ם. אלה צריכים להיות הצלילים של מוזיקת רוק נאותה. כאלה תפגשו ב"צימר". לא רק צלילים כאלה. גם אנשים כאלה. הנה: מופיעה שם להקה בשם "א.י.ל.ה" הלהקה הכי מכשפת, הכי פוליטית, הכי אקסטטית, הכי לא עושה חשבון, הכי טובה, הכי מאתגרת מבחינה רוחנית, הכי רצינית בארץ, שגבריאל בן חורין, הסולן שלה, מרוב שהוא מתאר טקסי הלוויה, בעצם מתאר תינוק בא לעולם. עולם שצריך להרוס ולבנות מחדש. לכן, בעצם, הוא שר המנון של תקווה.

בשנה האחרונה קורה משהו אחר ב"צימר". הקהל הוותיק מימי ה"צימר" הראשונים פוחת. עוד ועוד המקום "נכבש" על ידי צעירים מאוד, שיותר מלשמוע מוזיקה באים לעשות דברים מעבר למוזיקה. כמו להכיר בחורים / בחורות. לרסק את הבדידות של אנשים מאוד רגישים, וה"צימר", בניגוד למועדוני רוק אחרים, תמיד היה מלא אנשים רגישים מאוד. חלקם עתירי קעקועים, חולצות להקות שאין צ'אנס שתגענה ל"בארבי". אני, שהולך ונופל ומתחרש, שמילים יותר ויותר מעוורות אותי, שומע את דפיקות הלב שלהם / שלהן. כשהם מנסים להפסיק את בדידותם. זה חשוף. זה מרגש.

כעת מתחילה ב"צימר" סדרה חדשה: "ערב בודדים". הכוונה להופעות סולו של מי שבדרך כלל מופיעים כצמד, שלישייה, רביעייה וכו'. זה יותר חשוף, יותר מרגש.

"מיאו מיאו" משמיעים החתולים שמסתובבים ב"צימר". ומבקשים ליטוף, תשומת לב. "שלום. מה נשמע?" משמיעים הצעירים שמסתובבים במקום ומבקשים ליטוף, תשומת לב.

כשאראה בפעם האחרונה בחיי את הגשם, סוף סוף אבין שטיפות הגשם הן עלים שאלוהים תולש מהשמיים, עלה אחר עלה, ולוחש, תולש ולוחש: "אני אוהב את בני האדם", "אני לא אוהב את בני האדם", "אני אוהב…", "לא אוהב…".

אני לא אלוהים ואפילו לא כותב באופן אלוהי. בבלוג שלי אני לא פונה לאלוהים אלא לבני אדם. כן, אפשר להתפלל לבני אדם, לא רק לאלים. אני אוהב כמה בני אדם. אני זקוק לכמה מהם. הנה, תראו:

scan0001 (6)

הכתם

כתם. ל' משתדל בכל כוחו להסיר אותו. הוא משתמש במקל ארטיק. הוא די מצליח. מה שנותר מהכתם על מכנסיו מאחור הוא חושב שהטי-שירט שלו תסתיר.

השעה לא ברורה. ל-ל' יש שעה לבזבז עד שיגיע התור שלו אצל רופא. רופא חמוד. רזה עם פלקט גדול של "לד זפלין" על הקיר מאחוריו. ל-ל' לא אכפת במיוחד מה יהיה גזר הדין הרפואי. הוא מתקדם חזק במניין השנים. כבר קשה לו ללכת. להתכופף. לא עומד לו. כלומר, עומד לו רק עם ויאגרה שאחרי השימוש גורמת לו לכאב ראש.

אסור לו לאכול שווארמה, קבב, מעורב ירושלמי. אבל השווארמיה בפינת הרחוב מצטיינת בשולחנות וכיסאות. שם יוכל לשבת ולחכות לשעת התור. כמובן שהוא לא ייגע בשווארמה. הוא קונה אחת בפיתה, גם בקבוקון מים. כעת יש לו זכות שם לשבת לשולחן.

יושב. אם לרופא היו בשורות טובות, יהיו לו פחות או יותר עוד עשר שנות חיים בריאים. כבר לא יהיו לו ילדים. כנראה גם לא אהבה מרעידת שחקים. במקרה זה יוכל להגשים את חמשת החלומות שעוד לא הגשים: לנסוע לאיסלנד, ארץ שמכשפת אותו, לאירלנד, שם גר סופר מתח אותו הוא מעריץ: ג'ון קונולי, לראות הופעה של טוני וויקפורד ("סול אינויקטוס") אקס "מוות ביוני" ולראות משחק של קבוצת הכדורגל האיטלקית "לאציו" אותה הוא אוהד.

השעון פועם.

ל' מסתכל במכוניות שעוברות בכביש. בכל אחת יושב איש. כולם נראים הפוך ממנו: נקיים, לבושים יפה, ממהרים לעבודה. ל-ל' אין עבודה כבר 14 שנים. הוא חי מחלומות, ממוזיקה, מקריאה, מפחד למות, לפעמים הוא קונה בזול שקיות שמכילות X ומוכר אותן ביוקר.

נו, כמעט עברה שעה. ל' קם, לוקח את עצמו ואת שקית הניילון שכל כך איתו עד שהפכה לחלק ממנו וניגש למרפאה. לרופא.

הוא מצליח להידחק בין עשרות, אולי מאות האנשים שסביב. מהשוטרים שסביב. צוותי טלביזיה כבר במקום. הוא עולה במדרגות. מתקרב לחדר הרופא. גוויית הרופא עוד מוטלת בחדר. לא טרחו לכסות אותה. מסביב המון דם. הפצעים שהסכין השאירה בגופת הרופא נראים שחורים. אף אחד לא רואה את כפות הידיים של ל' שמוכתמות בדם. הו, מה רטוב הוא דמו של הרופא. הרופא שתמיד ארגן והיה נוכח כשקשרו את ל' למיטה, הצמידו לו את המכשיר לרקות, והכניסו לפיו בד מלופף כדי שהטיפול בהלם החשמלי לא ירסק את שיניו של ל'. ל' חייך לעצמו כאשר נזכר במבט המופתע של הרופא כשל' התחיל לדקור אותו. אחד השוטרים זיהה אותו "אתה לו ריד" אמר. לו הושיט לעבר השוטר כף יד אדומה מדם. אחר כך סגר אותה לאגרוף והרים את האגרוף למעלה.

scan0004 (3)

מארש חתונה

את טום ראש (Rush) גיליתי לאחרונה. החל כזמר פולק בסיקסטיז. "עבר" כמו דילן לשירים מחושמלים. היו לו חסידים שפוטים, אבל דילן העיב כל כך מסביב, שטום ראש נשאר בצד. הוא בן 74 ומופיע. יש לו… יש לו… איך אכתוב את זה… אולי כך:

עד כדי כך את מכשפת אותי
ואת סביבתי
שאת מוחקת את הצבע הירוק
משטרות הכסף שעוד נותרו אצלי
מהשוד האחרון.

עד כדי כך את מכשפת אותי
ואת סביבתי
שכשאני שודד בנק
המסכה בה אני מסתיר את פני
נופלת כשאני אומר: "ידיים למעלה, הישארו במקום".

עד כדי כך את מכשפת אותי
ואת סביבתי
ששגיאות הכתיב על המעטפות בהן
שלחתי אתמול, לפני שבוע, לפני חודש, לפני שנה,
לפני עשור, את ההזמנות לחתונה שלנו,
הגיעו למכתבי בקשות החנינה של נידונים למוות.

עד כדי כך את מכשפת אותי
ואת סביבתי שבכתמים שנשארים
בצלחות הפודינג של בתי תמחוי
כל אחד יכול לקרוא את העתיד שלי.
והם קוראים אותו.

עד כדי כך את מכשפת אותי
ואת סביבתי
שפעמון האזעקה
בחנות התכשיטים שמול הדירה שלי
מתחיל לצלצל
מיד שאני, בדמיוני, בוחר לך טבעת נישואין יפהפייה.

עד כדי כך את מכשפת אותי
ואת סביבתי
שרשרוש שטרות כסף אחרונים
קול קריעת מסכות
בכי הנידונים למוות
קשקוש צלחות בתי תמחוי
הם האתמול, השבוע, החודש,
השנה והעשור הקרוב
בשירים שאני מקליט.

scan0003 (5)