הבחירה

זו הבחירה שלי. מטושטש מהמציאות. לפגוש באמיר כץ, פסנתרן קלאסי ישראלי מהמם ש"כובש" במות באירופה, דווקא בבית קפה בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. במחומש שבין תאי זונות, מוכרי סמים, מכורים לסמים, מכורים ללכלוך וגנבים קטנים. אני מדבר איתו על אלכסנדר תמיר, פסנתרן קלאסי (בצמד "עדן-תמיר"), מורה, מקים "מרכז עדן-תמיר" לביצוע מוזיקה, ועורך תוכניות מוזיקה. גם מסביר אותה. תמיר הוא בן 80 אבל הלוואי ולמוזיקאים בני 20 היה את העומק שבנגינתו ובשיחותיו על מוזיקה. תמיר מבין שהאינטימיות בנשיקה ובחיבוק אמיתיים גדולה יותר מאשר בזיונים. זיונים אפשר לקנות בכסף. נשיקות וחיבוקים אמיתיים – לא. כשהוא מסביר מוזיקה (ב"קול המוזיקה" בימי חמישי ומאוחר בלילה), הוא לא חודר, קורע, מרטש, מפרק לגורמים וכו'. הוא מחבק ומנשק בלי זיוף. באותו נושא: אם אתם מתעניינים במוזיקת רוק קראו את הבלוג "לקרוע מיתר". זה שכותב בו, בחור בשם דני, מחבק ומנשק שם בלי זיוף. הפוך, ממש הפוך, מהפירוקים, קריעות, קריאות ה"אהההההה" של חקייני כתיבתו של ניסים קלדרון על מוזיקה. להם אני קורא חבורת "חנק", ראשי תיבות "חקייני ניסים קלדרון". הם לא מבינים שלכתוב טוב על מוזיקה זה להתעקש לכתוב את הצוואה שלך בדיו שעשוי מדם של זמירים או של ציפורי שיר אחרות.

אנחנו מדברים על ביצוע הסונטה לפסנתר אופוס 110 של בטהובן בביצוע אלפרד ברנדל. אני אומר לאמיר שבתחילת הנגינה כאן ברנדל, דומה לזונה שמרוב סמים יצאה עירומה לחלוטין מהחדר שלה, פוסעת ברחוב, גורמת לאנשים להסתובב אחריה. זו פעולה (נגינה) בלי בגדים שחורגת מהמציאות, ממה שמקובל. לכאורה זאת פעולה לא מתאימה לסביבה, אבל, לדעתי (אני עומד על כך) דווקא פעולה "נגינה עירומה" כזו מסירה את המסך שמסתיר לנו את המציאות האמיתית. זה לא, זה לא הדבר/ים שמעבר למציאות. זו נגיעה חזקה, ממשית, פשוטה, נשיקות וחיבוקים אמיתיים במציאות. אלפרד ברנדל בנגינתו מבין שזו, בדיוק זו, הייתה כוונתו של בטהובן. האופוס 110 שלו אחת משלושת הסונטות האחרונות לפסנתר שלו בהן שבר מוסכמות מבנה סונטה. הסיר יפיוף, הסיר קלאסיקה בפרוטות, או במיליונים. השמיד בריחה מהמציאות. "הרי הסם הכי חזק הוא לא הרואין הוא המציאות" – אני אומר לאמיר.

אמיר חושב שאני נסחף ומושך אותי לדבר על נגינת פסנתרן פולני, שכמו ברנדל מחבק ונושק לגאונות: כריסטיאן צימרמן. הוא לא מסכים לחשיבה שלי שכריסטיאן, בנגינתו את שופן, מוריד בכוונה את שופן מהאולימפוס המזויף של "החתיך הוירטואוז", ומציג לנו יותר מפסנתרנים אחרים, שופן בשר ודם: כזה שלפעמים עושה במכנסיים, הולך לזונות, ואפילו מתנסה בסמים. אני חושב שכשפסנתרנים אחרים מנגנים שופן הם קדים לו, כאילו אומרים "שלום הוד מעלתך". צימרמן, כשהוא פונה (מנגן) לשופן, אומר "אהלן אח שלי". זה אנושי. זה נכון. זה בשר. זה לא ריחוף. זו, זו, זו מציאות.

אני מספר לאמיר על מאמר ב"גלריה" ב"הארץ" בו מסופר על כנראה משיכתו של פרנץ שוברט לנערים. על האפשרות שמחלת הזיבה שהרגה אותו נגרמה לא ממגע מיני עם זונה אלא עם נער. "אתה לא חושב שעובדה זו צריכה לגרום לפסנתרנים לנגן אחרת לגמרי את שוברט?" אני שואל.

אמיר, אני מחכה לתשובה.

אתם רואים כמה מרתקת יכולה להיות הקשבה למוזיקה קלאסית? אני חושב שהגיע הזמן לתת ל"קול המוזיקה" התחנה שמשדרת מדי יום ולילה מוזיקה קלאסית את פרס ישראל. התרגשתי הרבה כשמוכר ב"דיסק סנטר" בתל אביב, שיש בה מבחר נהדר של מוזיקה קלאסית, אמר שתוך יומיים בעקבות מאמר של נועם בן זאב ב"הארץ" על הקומפוזיטור האוונגרדי אוליבייה מסייאן, נמכרו כל הדיסקים של מסייאן. ואם זו לא עדות לאיכות עיתונאי מוזיקה, אני חושב שאין עדות יותר משכנעת.

זוכרים? הענקתי פעם את פרס "מזרק הזהב" – פרס לעיתונאי הרוק הבולט של השנה דווקא לנועם בן זאב, שכותב דווקא על מוזיקה קלאסית. עיתונאי חשוב עושה בכם כזאת סקרנות, מפתה אתכם להתנסות במוזיקה שכמעט לא נגעתם בה. והיא בכם. אז זהו. גם השנה, בגלל המאמר הזה "קרמטוריום" נותן לנועם בן זאב את הפרס.

אני מפתה את אמיר לתת לי ספר שכתב אלפרד ברנדל (ראו בתצלום למטה). היות והספר בגרמנית, אני מבטיח לו ללמוד את השפה.

אמיר עוזב בדרכו למסע הופעות באירופה. אני נשאר עם הזונות, המסוממים, הדילרים והגנבים. אני נשאר במציאות. בחרתי נכון.
–