נראה אתכם

ישנו סופר מתח אמריקאי. קיט אבלו. טרם תורגם לעברית. תראו. תרגמתי מתוך ספרו "פסיכופת". נראה אתכם כותבים מוזיקה על פי הכתיבה שלו.

הנה:

זה רלוונטי שהאבא נטש את המשפחה לפני שלוש שנים. באותו יום סימפטומים התחילו אצל הילד. חודשים האב סירב לקשר עם משפחתו. אחר כך הוא חזר. בלי הסבר. הבן כמעט לא מדבר. כאילו שכפל את שתיקת האב… הוא כמעט לא מזיז את איבריו.

בכיסא גלגלים הביאו את הילד לרופא. רגעים ארוכים הביט הרופא בילד. לאט לאט התחיל לחקות את הילד. את הצורה בה הניח ידו על מסעד הכיסא. את הזווית בה הרכין ראשו. פתאום קם, וכרע ברך לפני הילד שנראה כצעצוע שבור… הביט לתוך עיניו. "כעת אני עומד לגעת בך" הוא לחש. "אל תפחד" – הוא הושיט ידו, מראה לילד שהן ריקות. הוא נגע בו. פסיכיאטרים לא אמורים לגעת במטופל. "אל תפחד"… מבטו נגע בידו של הילד שהייתה מונחת כשרוול ריק על ירכו. הוא הרים את ידו של הילד כמה סנטימטר ואחר עזב אותה. אחר אחז ביד השניה. ברגל ימין. ברגל שמאל. מזיז אותן יותר ויותר. מזיז את עיניו ימינה ושמאלה. מחכה שעיני הילד יעקבו אחר עיניו. הן עקבו. אחר קם על רגליו. "אני יודע מה לא בסדר אצלו" – אמר. "זה לא מה שהרופאים חושבים. זה לא בגלל האב הנעדר, האב השתקן. לילד יש גידול במוח. ניתוח פשוט יירפא אותו".
מישהו שאל: "איך אתה יודע?"
– "פשוט. פשוט הקשבתי למה שהילד אמר".

הוא ביקש מהאחיות שיביאו את הילדה שנאנסה.
היום היו לה צמות. קשורות בסרטים וורודים. לבשה אוברול עליו מצוירים שלושה עכברים ופרוסת גבינה גדולה… נעלה נעלי התעמלות עם שרוכים שבקצותיהם לבבות אדומים שהאירו עם כל צעד שלה. הילדה ישבה מולו. תחבושות עוטפות את ידיה.
"למה את חותכת את ידייך, נעמי?" – הוא שאל.
"ככה" – היא ענתה בביישנות.
"למה?"
"כי… כי זה עושה לי טוב".
"איזה חלק בדיוק מרגיש טוב?" – שאל. "החתך? הדם שיוצא? הרגע בו אנשים נבהלים כשרואים איך את חותכת. את יודעת, לפני שתעני, אספר לך עוד על עצמי. אבל את צריכה להבטיח לי שלא תספרי לרופאים האחרים".
"לא אספר לעולם" – היא אמרה.
הוא הושיט את ידו. קיפל את שרוול חולצתו. הראה לילדה את החתכים על ידיו שלו. מניסיונות ההתאבדות שלו.
"את רואה?" – אמר. "גם אני עושה את זה".
"למה?" – שאלה הילדה.
הוא הביט בה. כמו אומר: "את יודעת למה?".
ואז היא אמרה: "כדי להוציא החוצה את הגועל".

הוא נד בראשו. הוא התבונן בחתכים, אבל בעצם ראה את האנס מפסק את רגליה, את הפחד והמבוכה על פניה. יותר מבוכה מפחד. היא הייתה צעירה מכדי לדעת מה יקרה לה. היא רק ידעה שמשהו עומד לקרות בגופה. שלא קרה קודם. רגליים פתוחות. ידיים פתוחות, עושות מקום לגבר, לגבר שפניו קרובים לפניה יותר משהייתה רוצה.הוא ידעה שנכון שהמבוכה שלה תגבר ככל שהגבר יבוא בכוח לתוכה, הפחד יעלה בה אפילו יותר… נעמי הסתכלה ברופא בדרך בה ילדים שיודעים מסתכלים… היא רצה לתת לו יותר מעצמה. יותר מהכאב ששמרה טוב טוב בתוכה. היא ראתה שהוא רצה בכאב הזה. או אולי הוא היה זקוק לו.

"חומר מגעיל. כמו דבק." – היא אמרה.

אם אתה רוצה להיות במקום שונה מהמקום בו אתה נמצא, אתה צריך להיות מסוגל להמציא את עצמך מחדש.
האקדח לא זז.
הוא שמע צעדים במרחק. טיפת תקווה נפלה לליבו. קנה האקדח ניצמד לליבו. הוא סגר את כף ידו העטויה כפפה, סביב האקדח.
קנה האקדח נצמד עוד יותר.
"אתה לא יכול לחיות עוד ועוד בעבר" – הוא לחש.
הוא נפל על ברכיו. הוא רואה את החשיכה. מילים מהבגהבאד – גיטה, הטקסט ההינדי הקדוש באו למחשבתו:

"המוות וודאי לכל מי שנולד.
כל מת יוולד מחדש.
זה בלתי נמנע.
לכן אין סיבה לצער."
–

שלט קרוב שלט רחוק

לכתוב טוב על מוזיקה אפשר כשרק עטלפים מלווים אותך כשאתה הולך לעבודה: לרחוץ גופות של מתים. ייתכן שאתה עיוור, אבל אתה שומע מעולה. אתה כן רואה עירום. אתה נוגע בחיים וגם במוות. אתה נוגע גם באיברי מין. חושב על תולעים. גם על סופך שלך. על ילדים. על קשישים. על בריאה. על אלוהים. על היעדר אלוהים. זה לא בילוי. זה גילוי. זו כתיבה מתחת לעור. זה לגעת, למשש אור. בלילה.
חשוב שמי שמלווה אותך הם כאלה שלפעמים הראש שלהם למטה והרגליים למעלה. אנשים הפוכים. אתה נדבק מהם.

בלילה. פעם הלכתי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. ניידת עצרה לידי. "לאן הולך האדון?" – נשאלתי. "אני מחפש סניף של 'סטימצקי'" – ניסיתי להטעות. "מה זה 'סטימצקי'?" – שאלה השוטר.

שאלת תם. אבל אני מעדיף שאלות כאלה על "מביני עניין" שלכל שאלה יש להם תשובה. הגאונים בעיני עצמם, ששורצים בבתי קפה של סופרים. אדם ברוך הגדיר את ה"גאונים" האלה כ"פורמייקה שנדבקת לתקרה מרוב נפיחות". אחרים מחכים שאגיע לקפה הנסיך הקטן בתל אביב. תיזהרו. יום אחד אבוא, נושא שלט "אז מי מכם לקח את פרס נובל לספרות?".

הפעם אני מזמין אתכם לפגוש במישהם שונים לגמרי. שהמוזיקה שלהם מספרת שהם היו רוצים להכניס את הקטן שלהם לגופו של נסיך הכתר האנגלי. ארבעים שנה חיכיתי לכאלה. לצמד "סליפורד מודס". הם מנוטינגהם. בני יותר מארבעים. מכוערים ביותר. עושים שירים כמו שאני מתלבש / מסתרק / ומתפלל. מתפלל. אתם מבינים למה אני ואחד מהצמד הזה חובשים כובע תמיד?

ווילאמסון כותב מילים וצועק אותן. בן זוגו עושה צלילים מבס, תופים, ומשמיע את זה בהופעות דרך לפטופ. "חשבתי שכלב חירבן לי על הראש אבל זו הייתה המוזיקה של קסביאן" – צועק ווילאמסון.

פעם הם קראו להרכב שלהם "זה חרא, תשתדלו יותר". עיתון ה"גרדיאן" כתב: "הם ההרכב הכי פוליטי באנגליה". לשבת איתם בפאב זה ללמוד לומר בפרצוף (במקרה שלי – לכתוב ישר בפרצוף) מה אני באמת חושב. טוב לי לשבת איתם בפאב, כי הרווחתי את הזכות הזאת ביושר: אני חושף את עצמי לגמרי כשאני משתמש הרבה במילה "אני". אני לא מתיפייף איך הצצתי בתיכון למישהי מתחת לחצאית כשבידי אלבום של להקת "קראס", או איך נשענתי הוזה על מעקה במה בהופעה של… אלא אני עושה שורות כמו "כשהייתי נער הייתי משאיר בכוונה קצף על פניי אחרי גילוח, יוצא לרחוב, כדי שאנשים יחשבו שזיינו אותי מאחור וגמרו לי על הפנים".

רוק בינוני סתם דופק בראש. רוק טוב דופק על שערי השמיים הנעולים.

עיתונאי הרוק ג'ון האריס כותב שיותר ויותר טקסטים של ווילאמסון הופכים לקאט-אאוט, מן שפריצים של תודעה מסוכסכת קשות. "זו לא הטפה פוליטית. זה יותר תיעוד מה קורה בשכונות אנגליות שם אין מכוניות חדשות שחונות לצד בתים מצוחצחים".

ווילאמסון לא מסריח מהפה אלא מהלב, מהנשמה. הוא לא מכבה סיגריות בתוך עציצים על אדן חלון. הוא מכבה סיגריות על נייר כתיבה. הוא לא מכבה סיגריות על עדן חלום. זה כמו לקרוא בקול רם קטעים מספר של אהרון אפלפלד בבית קפה באום אל-פאחם. ווילאמסון אוהב פרחים, אבל יותר הוא אוהב פחים. לראות אותו מסרק את תסרוקת הפוני שלו, זה להבין, שגבר ואישה שבאמת מאוהבים יכולים להדביק אחד את השנייה בקשקשי השיער שלהם אפילו כשהם רחוקים הרבה קילומטרים אחד מהשני.

ווילאמסון מעדיף קשקשים על קשקושים. הוא ראוי שתקשיבו לו. השאלה אם אתם ראויים לאחד כמוהו. יותר מדי רוקיסטים ועיתונאי רוק מזכירים לי גברים או נשים שיודעים לבשל דגים ומחזיקים בסלון הנקי שלהם אקווריום לתפארת. יש יותר מדי כאלה. העולם לא זקוק להם. העולם כאן וגם עיתונות הרוק זקוקים לדייגים שלא פוחדים לצאת לים סוער ושם, דווקא שם, משליכים חכה. ציידים קשי עורף. ציידים אלימים. שמתרחקים מחוף מבטחים. שלפעמים משליכים את החכה לים וקופצים אחריה.
–