נראה אתכם

ישנו סופר מתח אמריקאי. קיט אבלו. טרם תורגם לעברית. תראו. תרגמתי מתוך ספרו "פסיכופת". נראה אתכם כותבים מוזיקה על פי הכתיבה שלו.

הנה:

זה רלוונטי שהאבא נטש את המשפחה לפני שלוש שנים. באותו יום סימפטומים התחילו אצל הילד. חודשים האב סירב לקשר עם משפחתו. אחר כך הוא חזר. בלי הסבר. הבן כמעט לא מדבר. כאילו שכפל את שתיקת האב… הוא כמעט לא מזיז את איבריו.

בכיסא גלגלים הביאו את הילד לרופא. רגעים ארוכים הביט הרופא בילד. לאט לאט התחיל לחקות את הילד. את הצורה בה הניח ידו על מסעד הכיסא. את הזווית בה הרכין ראשו. פתאום קם, וכרע ברך לפני הילד שנראה כצעצוע שבור… הביט לתוך עיניו. "כעת אני עומד לגעת בך" הוא לחש. "אל תפחד" – הוא הושיט ידו, מראה לילד שהן ריקות. הוא נגע בו. פסיכיאטרים לא אמורים לגעת במטופל. "אל תפחד"… מבטו נגע בידו של הילד שהייתה מונחת כשרוול ריק על ירכו. הוא הרים את ידו של הילד כמה סנטימטר ואחר עזב אותה. אחר אחז ביד השניה. ברגל ימין. ברגל שמאל. מזיז אותן יותר ויותר. מזיז את עיניו ימינה ושמאלה. מחכה שעיני הילד יעקבו אחר עיניו. הן עקבו. אחר קם על רגליו. "אני יודע מה לא בסדר אצלו" – אמר. "זה לא מה שהרופאים חושבים. זה לא בגלל האב הנעדר, האב השתקן. לילד יש גידול במוח. ניתוח פשוט יירפא אותו".
מישהו שאל: "איך אתה יודע?"
– "פשוט. פשוט הקשבתי למה שהילד אמר".

הוא ביקש מהאחיות שיביאו את הילדה שנאנסה.
היום היו לה צמות. קשורות בסרטים וורודים. לבשה אוברול עליו מצוירים שלושה עכברים ופרוסת גבינה גדולה… נעלה נעלי התעמלות עם שרוכים שבקצותיהם לבבות אדומים שהאירו עם כל צעד שלה. הילדה ישבה מולו. תחבושות עוטפות את ידיה.
"למה את חותכת את ידייך, נעמי?" – הוא שאל.
"ככה" – היא ענתה בביישנות.
"למה?"
"כי… כי זה עושה לי טוב".
"איזה חלק בדיוק מרגיש טוב?" – שאל. "החתך? הדם שיוצא? הרגע בו אנשים נבהלים כשרואים איך את חותכת. את יודעת, לפני שתעני, אספר לך עוד על עצמי. אבל את צריכה להבטיח לי שלא תספרי לרופאים האחרים".
"לא אספר לעולם" – היא אמרה.
הוא הושיט את ידו. קיפל את שרוול חולצתו. הראה לילדה את החתכים על ידיו שלו. מניסיונות ההתאבדות שלו.
"את רואה?" – אמר. "גם אני עושה את זה".
"למה?" – שאלה הילדה.
הוא הביט בה. כמו אומר: "את יודעת למה?".
ואז היא אמרה: "כדי להוציא החוצה את הגועל".

הוא נד בראשו. הוא התבונן בחתכים, אבל בעצם ראה את האנס מפסק את רגליה, את הפחד והמבוכה על פניה. יותר מבוכה מפחד. היא הייתה צעירה מכדי לדעת מה יקרה לה. היא רק ידעה שמשהו עומד לקרות בגופה. שלא קרה קודם. רגליים פתוחות. ידיים פתוחות, עושות מקום לגבר, לגבר שפניו קרובים לפניה יותר משהייתה רוצה.הוא ידעה שנכון שהמבוכה שלה תגבר ככל שהגבר יבוא בכוח לתוכה, הפחד יעלה בה אפילו יותר… נעמי הסתכלה ברופא בדרך בה ילדים שיודעים מסתכלים… היא רצה לתת לו יותר מעצמה. יותר מהכאב ששמרה טוב טוב בתוכה. היא ראתה שהוא רצה בכאב הזה. או אולי הוא היה זקוק לו.

"חומר מגעיל. כמו דבק." – היא אמרה.

אם אתה רוצה להיות במקום שונה מהמקום בו אתה נמצא, אתה צריך להיות מסוגל להמציא את עצמך מחדש.
האקדח לא זז.
הוא שמע צעדים במרחק. טיפת תקווה נפלה לליבו. קנה האקדח ניצמד לליבו. הוא סגר את כף ידו העטויה כפפה, סביב האקדח.
קנה האקדח נצמד עוד יותר.
"אתה לא יכול לחיות עוד ועוד בעבר" – הוא לחש.
הוא נפל על ברכיו. הוא רואה את החשיכה. מילים מהבגהבאד – גיטה, הטקסט ההינדי הקדוש באו למחשבתו:

"המוות וודאי לכל מי שנולד.
כל מת יוולד מחדש.
זה בלתי נמנע.
לכן אין סיבה לצער."

scan0001 (7)

סגור לתגובות.