אל הציפור

חפשו ביצועים גדולים לנוקטורנים של שופן. ביצוע טוב גורם למאזין לראות את המעיל העבה ששופן לבש בלילות קור. ביצוע ממש טוב גורם לך להריח את המעיל. אבל ביצוע מופלא גורם לך לראות ולהריח את הנשימה של כל יצור חי, שאדם או אפילו מקק, אפילו חרק אחר, זכה בטיפה ממנה. אולי לזה התכוון קפקא בסיפורו "הגילגול". אני חושב שגם דברים דוממים – אבן או מים – זכו בטיפה כזאת. הביצוע של הפסנתרן הישראלי אמיר כץ הוא כזה.

הנה, הקשבתי לביצועים של הפסנתרן וילהלם קמפף למוצרט. תוך כדי אחד מהם צעקתי: "אנחנו לא בודדים, אנחנו הגשם". אני חושב שאם אתם מספיק רגישים הבנתם את זה.

ראו את התצלום המצורף למטה. אמיר כץ מצולם כשהוא נשען על מעקה גבוה. כמה שניות לפני שקפץ ממנו. קפץ לאן? לא לאדמה, לא לשמיים, אלא למקום יותר עמוק וגבוה מהם. לתוך פה של ציפור מתה. לשם קופצים בנגינתם פסנתרנים מופלאים.

מה זאת אומרת "פה של ציפור מתה"? הנה, תרגמתי לכם שיר של המשורר האמריקאי ריצ'רד בראוטיגן (התאבד ב-1984) בשם "מסעדה". תקראו ותבינו. ותשמעו:

ריצ'רד בראוטיגן: מסעדה
שבירה, כבת 37,
עונדת את טבעת הנישואין כמו מחוץ לדברים
ומביטה אל ספל הקפה הריק
כאילו היה פה של ציפור מתה.
הארוחה הסתיימה. בעלה הלך לנוחיות.
בקרוב יחזור ואז יהיה תורה
ללכת לשם.
–

המדרגה

החודש "קרמטוריום" בן חמש. תראו: ההקלטה שכל כך מתווכחים עליה, הקונצ'רטו לכינור של ברהמס בביצוע ישה חפץ ותזמורת שיקגו בניצוח פריץ ריינר האירה בי דיבור. חפץ מנגן / מדבר על מה קורה ביצירה זו: "יותר משאנחנו, בני האדם, מתחננים שאלוהים יציל אותנו, אלוהים מתחנן שאנחנו נציל אותו".

הסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה הגדיר את הקורא המועדף עליו: "זה שהנשמה שלו רועדת מצער כשהוא רואה שהציור על מניפה סינית אינו בן שלושה מימדים". איזו שורה גאונית! איזו שורה צודקת! האם אלה הקוראים שלי?

אני מסמס לבן: "אתה, בכתיבתך, מנסה לגלות דברים שמסתתרים מתחת לעטיפה החיצונית שבשירים. אני, בכתיבתי, מנסה לחרוג מעבר לשירים, מעבר לעטיפות החיצוניות וגם מעבר לבפנוכו שלהם. כי אני לא מקבל את המציאות: לא את כיעורי, לא את הזדקנותי, לא את כישלונותיי ביחס לנשים. לכן כתיבתי היא ריסוק כל מה שיש בשירים. אני לא מגלה אוצרות. אני הורס. אבל אני עושה את זה יפה".

אני יודע שהטקסטים שלי מיוחדים, לא שייכים לכאן. הם יוני דואר שמגיחות מספינת חלל ונושאות במקור שלהן צווי גיוס לצבא שתמיד יפסיד בקרב. אבל זה אני.

"יש בעולם הרבה מאוד דברים יפים שראויים שנילחם בשבילם" – אמר המינגוויי. אבל אתם יודעים איך הוא גמר את החיים שלו.

אני יכול להביא שלושים ושמונה סיבות למה העליתי את הבלוג הזה. למשל: לגעת בכם. לגרום לכם לחשוב וגם לשנוא. להכיר לכם גיטריסט עילוי בשם טומי בולין (Tommy Bolin). הוא מת בן 25 מהרואין בשנת 1976. ניגן בלהקות "זפיר" (Zephyr), "ג'יימס גאנג" ו"סגול כהה". בנגינה שלו הוא לא מספר על החיים. גם לא על המוות. הוא חותר למה קורה אחרי המוות. למקום שמעבר למוות. בנושא זה הוא לא פחות מעמיק מאשר בטהובן בסונטה האחרונה, אופוס 111, הכל כך פלאית. אולי לכן בולין נגע בשתייה ובסמים. מסקרן אתכם? מה תחשבו אחרי שתקשיבו לו? סמ-סו לי. התקשרו.

היט. קשר. כבר הבנתם שהפוסט הזה הוא על טומי בולין של העבר ועל טומי בולין של ההווה.

"אין לי גיטרה. אבל בראש שלי זוחלים המון נחשים" – כתב סופר המתח האמריקאי ג'יימס לי ברק.
38 סיבות? הנה עוד אחת. הכי סיבתית. אני רוצה שאתם תיגעו בי. זה הקול.

——————————————————————————————-

המלצות:
ווילאם בנט, אחד ממסכסכי המוח ואלה ששמים רגל לנשימה הסדירה ברוק העכשווי (אלה מחמאות), שפעם הוביל הרכב בשם "וויטהאוס" וכעת ב"קאט הנדס" יופיע ב"פאפאיתו" – סלמה 29, תל אביב ב-3.9. עשר בלילה.
למחרת, ה-4.9, ב"צימר" ערב בודדים: יוצרים שאסור שתחמיצו את העומק והמיוחדות ביצירתם: מאשה, דמיטרי מ"דריי", די.ג'י. סקביאס, איוול נינג'ה ו-וואז'.
–