השינה הגדולה

כל מוזיקה היא מוזיקה למעליות. יש מעליות לגן עדן. יש לגיהינום. יש מעליות שנתקעות. תמיד חשבתי שיש… איך אקרא לזה… הוויה שהיא ריקה מצליל, שהיא גבוהה יותר מצליל… לא, שבעצם היא קרובה יותר מצליל, מציור, מספרות, מקולנוע, ממחול… הרי כאב, שמחה, אקסטזה, מסעות לעבר או לעתיד, כלומר נגיעה ממשית במציאות שהדבר הקרוי "אמנות" לא מטשטש אותה… היי קובי, אתה מנסה לכתוב כמו הבחור מהבלוג "לקרוע מיתר"?… "ככל שאני חי יותר אני כותב פחות" – אמר יורם קניוק. אמרתי למאשה שליהנות מאכילת תפוח או להקיא מאכילת תפוח זה יותר אמיתי מלכתוב או לצייר. לחיות זה לצאת ממעלית מכל (מקול) סוג שהוא. לא לחכות שמישהו יפתח עבורך את הדלת, אלא לפתוח / לשבור אותה ולצאת. ולצאת. ולצאת. בחוץ שרב כבד שמתחפש לגשם או להיפך. גשם שמתחפש לשרב כבד. גשם גשם בוא. לחיות זה לקרוע מיתר.
הרופא שלי משמיע לי קטע בשם "האגדה על הירח" מהאלבום "A Fable" של פסנתרן ארמני בשם "Tigran". דיסקים שלו תשיגו במחלקת הג'אז ב"אוזן השלישית". גם בחנויות "התו השמיני". קטע שמדבר (עד כמה שזה אפשרי) בצליל על דברים אלה.

מאשימים את טיגראן שהוא קליידרמן הארמני. אבל זה מסובך יותר. מה שנפלא בדיסק הזה שנידמה לך שטיגראן יותר משהוא רוצה לענג או לחקור את עצמו רוצה לענג אחרים כמה שיותר, עד שהוא מבטל את עצמו. הורס את עצמו. טיגראן עושה פה דבר נדיר: הוא מדווח על… כן, על מישהו שמנגן ומנגן עד שהוא נרדם, האצבעות מחליקות מהפסנתר. האם הירדמות, שינה היא הדבר הכי קרוב למוות? האם נגיעה חזקה ללא תיווך במציאות היא היעלמות? היא התאבדות? היא חריגה למימד אחר? גם ההרכב האוונגרדי "קויל" (COIL) – ג'ון באלנס וסליזי כריסטופרסון – עסק בדבר המשונה והמציאותי הזה. האם למות זה להפוך למיתר שקוף חסר צליל?

"שקט" – אמרה אשתו של נתן אלתרמן לתרצה אתר, בתו של אלתרמן. – "אבא כותב. אבא יוצר". – "אני דווקא כמהה לשקט" – אמרה תרצה אתר. באה אל אדן החלון והתכופפה עמוק לעבר הכוכבים בחוץ.

scan0001 (8)

סגור לתגובות.