פחות

פחות גומת לחי בלחיי. ג'ון מרפי (Murphy) נגן כלי הקשה של "מוות ביוני" בשנים האחרונות, מת. בן 56. בברלין. לפני 11 שנה הוא הופיע פה עם דגלאס פירס במועדון "הפינגווין". תרגמתי שלושה שירים של רוד מקיואן לזכרו:

במדינת החוף

הוא הסתובב
לעבר המים נע
היא קרוב אחריו
את צבע שערה
לכדה השמש
ואת שיזפון רגליו
ואני את שניהם.
במבטי לכדתי אותם
עד היעלמם
בשמש רוחצים
בגלים אבודים

נדמה
מעולם לא הייתי מאוהב
כעכשיו
כאן, בחוף רחוק
מתבונן באוהבים
דברים רגילים עושים
נוהגים ככל אוהבים
דומה
שמעולם לא
חשתי בהעדרך
כעכשיו
ובהיעלם שמש אוקטובר האחרונה
מעבר לאוקיינוס
שם מנוחתה
ובהיאסף המטריות
בהחלק
הלבנים הקמוטים
הבגדים הקמוטים
על בגדי הים הרטובים
בהדהד קול אביב
של טוקיו באוזניי
איתך אצעד
במורד
רחובות
חשוכים

והגשם
יורד כדמעות.

___________________________________

פריס

ציירתי את פנייך
על מפות שולחן
לאורך הארץ כולה.
נוגע בחיוכך
באצבעי,
סורק את שערך.
עד היום את יותר
כפי שאני רוצה אותך
מאשר את באמת.

אני יכול לצייר את עינייך
ולומר

הנה, כאן חייתי
במשך עשרים דקות
ויותר.

אני מזמין ענבים
ומשלם עבור מפיות קרועות
ובין הבוקר
והערב
אני מצייר את פנייך
מתפוררות יותר ויותר.

___________________________________

***

אבל לעיתים קרובות אפשר למצוא סיבה להיותך לבדך, והדבר חולף לבסוף. משהו בא וגורם לבדידות לחלוף. ואם לא, קח אותה כשותפה לחיים. הרי כולנו מכירים שותפים גרועים יותר.
–

תהילים

אני מיואש. אין לי יורש.
כמעט את כל עיתונאי הרוק בארץ
אני חורש.
נדיר לגלות מישהו ששם אש
בכתבות שלו. ששרוף ממש אחרת. את
הראויים לציון אפשר לספור על רגל וגם כף יד
למשל: דני מהבלוג המופלא "לקרוע מיתר",
רון מיברג שמהארץ ירד,
הוא היה ביניכם כמו צמח בר.

"נמאס לי לסחוב את קרונות השירה
העברית" פעם דויד אבידן אמר.

נמאס לקובי להיות הממש שונה הבודד.
רד אלינו אווירון, רד, רד,
הבא לנו גון בן ארי חדש,
או עמית שהם, גידי אביבי, אורן אדר
בורלא, אהד פישוף, בן שלו מ"גלריה" בן
עשרים,
או אבי פיטשון בן תשע עשרה.

נדמה לי לפעמים
שהמון כותבים על רוק בארץ שמרנים כחברי
מרכז הליכוד, או מעריצי השר בנט,
ועוד לא דיברתי על תשעים אחוז ויותר
מדיסקי הרוק בישראל,
הו, ישמרנו השטן, ישמרנו האל,
לאן הם זזים? לאן הם הולכים?
הרי עיתונאי רוק ראויים צריכים
לעוף, ליפול ממטוס באמצע הלילה ושאותם
אפילו אלוהים לא ירצה להרים.
לדפוק ראש במחסומים
ולא להשמין במערכות עיתונים.
אז בקול גדול, בבלוג כאן,
אני מצהיר: אמשיך להיות לכם
בולבול בישבן.

שוב ושוב את הפוסט הזה קיראו
למשל לצלילי גיטריסט שעל האש יודע לעשות:
כריס ספדינג קוראים לו. תגידו:
יש סיכוי שתשתנו?

בלילות הכותבים הבאמת טובים על מוזיקה מתגנבים לחנויות שמוכרות / משכירות שמלות כלות לחתונה וממשמשים את השמלות בתשוקה. משאירים טביעות אצבעות שחורות עליהן. אלה האותיות השחורות על הדפים / מסך המחשב שלהם.

(את תהיי יפה
בשמלת כלה
והאושר בעינייך
יגיד לי שבזבזתי
את זמני ורגישותי
על הטפות איך לכתוב
ואת מי לקרוא
ומה לא בסדר בעיתונים ובבלוגים
ודגלאס מ"מוות ביוני" מה כעת הוא עושה

במקום פשוט להזמין אותך לקפה
להושיט לך יד ריקה
מספרים ודיסקים
את שומעת? המילים שלי
הן צעדים רועמים רועמים
מתרחקים מתרחקים
למרות שכל כך הרבה שנים
אני בעצם תקוע באותו מקום.
אני מחבק אותך רק בחלום.
שלום ילדונת. שלום.)
–