תהילים

אני מיואש. אין לי יורש.
כמעט את כל עיתונאי הרוק בארץ
אני חורש.
נדיר לגלות מישהו ששם אש
בכתבות שלו. ששרוף ממש אחרת. את
הראויים לציון אפשר לספור על רגל וגם כף יד
למשל: דני מהבלוג המופלא "לקרוע מיתר",
רון מיברג שמהארץ ירד,
הוא היה ביניכם כמו צמח בר.

"נמאס לי לסחוב את קרונות השירה
העברית" פעם דויד אבידן אמר.

נמאס לקובי להיות הממש שונה הבודד.
רד אלינו אווירון, רד, רד,
הבא לנו גון בן ארי חדש,
או עמית שהם, גידי אביבי, אורן אדר
בורלא, אהד פישוף, בן שלו מ"גלריה" בן
עשרים,
או אבי פיטשון בן תשע עשרה.

נדמה לי לפעמים
שהמון כותבים על רוק בארץ שמרנים כחברי
מרכז הליכוד, או מעריצי השר בנט,
ועוד לא דיברתי על תשעים אחוז ויותר
מדיסקי הרוק בישראל,
הו, ישמרנו השטן, ישמרנו האל,
לאן הם זזים? לאן הם הולכים?
הרי עיתונאי רוק ראויים צריכים
לעוף, ליפול ממטוס באמצע הלילה ושאותם
אפילו אלוהים לא ירצה להרים.
לדפוק ראש במחסומים
ולא להשמין במערכות עיתונים.
אז בקול גדול, בבלוג כאן,
אני מצהיר: אמשיך להיות לכם
בולבול בישבן.

שוב ושוב את הפוסט הזה קיראו
למשל לצלילי גיטריסט שעל האש יודע לעשות:
כריס ספדינג קוראים לו. תגידו:
יש סיכוי שתשתנו?

בלילות הכותבים הבאמת טובים על מוזיקה מתגנבים לחנויות שמוכרות / משכירות שמלות כלות לחתונה וממשמשים את השמלות בתשוקה. משאירים טביעות אצבעות שחורות עליהן. אלה האותיות השחורות על הדפים / מסך המחשב שלהם.

(את תהיי יפה
בשמלת כלה
והאושר בעינייך
יגיד לי שבזבזתי
את זמני ורגישותי
על הטפות איך לכתוב
ואת מי לקרוא
ומה לא בסדר בעיתונים ובבלוגים
ודגלאס מ"מוות ביוני" מה כעת הוא עושה

במקום פשוט להזמין אותך לקפה
להושיט לך יד ריקה
מספרים ודיסקים
את שומעת? המילים שלי
הן צעדים רועמים רועמים
מתרחקים מתרחקים
למרות שכל כך הרבה שנים
אני בעצם תקוע באותו מקום.
אני מחבק אותך רק בחלום.
שלום ילדונת. שלום.)

scan0001 (9)

סגור לתגובות.