מטר שישים

בוקר אחד התעורר המשורר הנודע מושיק ונטורה. הבין שמשהו לא דופק איתו. עוד מעט יהיה בן 65 ותרמילו עוד ריק מפרסים חשובים באמת. עד עכשיו כל יום שישי הקפיד לנסוע בשלושה אוטובוסים ולהיכנס לארבעה סופרמרקטים כדי לבדוק כמה אנשים (רצוי צעירים) מזהים אותו. פתאום התברר לו ש (אסון לאומי!) כמעט לא מסתכלים עליו. גם בבית הקפה בו נוהג לשבת, המלצריות פסקו לחייך אליו. ונטורה הרגיש שפרס ישראל הולך ומתרחק ממנו. שלא לדבר על פרס נובל. שהעובדה שקיבל את פרס בני ברק, רמתיים, רעננה, פרס המשורר חומסקי והמבקר א.ב. יפה כבר לא מרטיטה איש / אישה.

מה יהיה?
מה לעשות?

יותר מזה. משוררים/ות צעירים ממנו ביותר משלושים שנים יותר ויותר מעיבים עליו. אפילו "חברו" הקרוב המשורר גיא רטוכי גורף תשומת לב יותר ממנו. אפילו ידידתו הקרובה תהילה בן עווד כמעט לא מסתמסת איתו.

מה יהיה?
מה לעשות?

בצעדים רמים הוא נכנס לחדר עבודתו. מתבונן בספרייה הענקית שבו. ההכרה שלעולם לא ייחשב ליורשו של אבידן / זך / רביקוביץ' / עמיחי נופלת למוחו בזבנג גדול. הפעם האחרונה שכתבו עליו ב"גלריה" כבר נמוגה מזיכרונו.

מה לעשות? להמיר את דתו כדי שיכתבו עליו? להתחיל בפעילות פוליטית חריפה כדי שיראיינו אותו בטלוויזיה? למשוך חוטים כדי שיזמינו אותו ל"אח הגדול"? לנצל פרוטקציה כדי להיכלל בצוות השופטים של תכנית הטלוויזיה "משורר (מזרחי) נולד"?

ואז, שמש נוגעת במוחו. יש! כן! להוציא קובץ שירים חדש. יש לו אפילו שם טוב: "יאמי יאמי בצלחת הכוסמת". לפחות כך יזכה בעוד ראיון ב"ידיעות אחרונות".

ונטורה מחייך.
ואנחנו. קוראי שירה בארץ, נבכה.

ולעומת זאת:
הספר: "טראש – סיפור להקת ניו יורק דולס" מאת כריס נידס ודיק פורטר מתורגם לעברית. כריס נידס (ראו תצלום למטה) הוא מבקר רוק ומוזיקאי ותיק. בשנות השבעים ערך את עיתון הפאנק הנהדר "זיג זאג". כתב ב"ניו מיוזקל אקספרס". היום כותב "ברקורד קולקטור". היה חצי מצמד מוזיקת הדאנס היותר פראית ויותר רבת דמיון "Secret Knowledge". כריס הוא צנוע, ביישן, כך גם כתיבתו. לפעמים אני מתגעגע ל… איך להגיד את זה… לכתיבה שפויה, נעדרת נפנוף בדגלי "אני גדול". כתיבה של לחם שחור עם מרגרינה, מלפפון וביצה קשה. לא של סטייק ופטריות יקרות. מי יודע? אולי זאת הכתיבה האמיתית. מה דעתכם?

מדי פעם אני חוזר לכתבות של כריס נידס כמחאה נגד האגואים שמשתוללים סביב. אומר כריס: "השתן לא נכנס לי לראש. צלילי דיסק / הופעה נכנסים". ועוד: "את הספרות אני משאיר לסופרים אמיתיים. את הפילוסופיה לפילוסופים. אני מטר שישים שכותב על מוזיקה".

קיראו את הספר הזה. למדו מכריס נידס. לפני שתתפוצצו מאהבה עצמית.
–

יד שבורה

I don't give a fuck. לא אכפת לי שהשירים באלבום האחרון של "מוטורהד" "bad magic" נשמעים דומים. לא אכפת לי שלמי קילמייסטר הזמר נשמע כאיש זקן שוויתר על חלומותיו, שכבר שכח שגם אלוהים לפעמים התבונן בתשוקה בנערי המקהלה בכנסייה. לא אכפת לי שהמתופף עושה בכל שיר אותם שטיקים. שסולו גיטרה לא יותר מבסדר. ציון 6 מתוך 10. לא אכפת לי שהתמלילים סתמיים. שהרעש בשירים הוא סתמי. הרי להקות כמו "סטרובינג גריסל" ו"סוניק יות'" בשיאן הראו / השמיעו שרעש יכול להצית חוויות הרבה מעבר לגבול ההזיה. שרעש יכול לעשות פילוסופיה שרחוקה מפילוסופיה בגרוש.

לא אכפת לי שהביצוע באלבום הזה ל"סימפטיה לשטן" של הסטונס עייף, ווזליני.
אבל אכפת לי, אכפת מאוד ששתי הבנות התאומות שלי, "דמעה" ו"קדיש" שעדיין לא מלאו להן 16, אמרו לי: "אי אפשר להזדיין כמו שצריך כשהאלבום הזה נשמע ברקע".

התיפוף והסולואים בגיטרה לא כאלה מהממים פה שאטרח להציג לכם ולי שאלות כמו: "מה ההבדל בין סולו הגיטרה / תופים בשיר הראשון לשיר השישי?".

כן. דפיקות. על המתופף הקודם של "מוטורהד" פיל "אנימל" טיילור (בתצלום למטה) שמת ב-11 בנובמבר השנה בן 61, אמר לארס, מתופף "מטאליקה": "בשיר הנושא באלבום ישן של 'מוטורהד' – 'אוברקיל' טיילור עושה דברים מדהימים ששינו את כל גישתי לתיפוף". משפט זה גרר אותי להקשיב לתיפופים של "אנימל". עוד ויותר. למה בדיוק התכוון לארס? מומלץ שגם אתם תעשו את זה. אולי לא תגלו את אלוהים, אבל תגלו מה אפשר לעשות בשתי ידיים חוץ מאשר לחבק, להכות, להרוג, או לא לעשות כלום. גם זה תפקיד האמנות, לא?

מה שפיל טיילור עושה בשיר "קפריקורן" באלבום "אוברקיל" זה לא תיפוף. זה מזבחות עטופים בעור אדם שנופלים מהשמיים. לשימושכם. היי אנשים, את מי הקרבתם היום למען הרעיונות שלכם?

לעשות חזק בידיים. בתקופה אחת טיילור שבר יד אבל סרב להפסיק לנגן: בהופעות קשר את מקל התיפוף בחוט פלדה לידו המגובסת. כך צריך לנהוג מוזיקאי רציני. כמה מוסיקאים ישראלים אתם מכרים שמוכנים לשבור את הראש ואת הידיים כדי להגיע למשהו חשוב יותר מכסף / פרסום? כמה עיתונאי רוק כאלה אתם מכירים? אשאל שוב, כי אולי לא הבנתם: כמה מוזיקאים ישראלים ועיתונאי רוק אתם מכירים שהיו נוהגים כך? זה כמו למצוא כיפה / תפילין במסעדה סינית. הו, מסעדה סינית. הנה תרגמתי שיר סיני של טו פו על יד שבורה:

"עץ הצפצפה של שכני מניע את ענפיו הרכים
בחן כנערה בת
חמש עשרה. אני עצוב
הבוקר הרוח הפראית
שברה את הענף הארוך שלו
–