מטר שישים

בוקר אחד התעורר המשורר הנודע מושיק ונטורה. הבין שמשהו לא דופק איתו. עוד מעט יהיה בן 65 ותרמילו עוד ריק מפרסים חשובים באמת. עד עכשיו כל יום שישי הקפיד לנסוע בשלושה אוטובוסים ולהיכנס לארבעה סופרמרקטים כדי לבדוק כמה אנשים (רצוי צעירים) מזהים אותו. פתאום התברר לו ש (אסון לאומי!) כמעט לא מסתכלים עליו. גם בבית הקפה בו נוהג לשבת, המלצריות פסקו לחייך אליו. ונטורה הרגיש שפרס ישראל הולך ומתרחק ממנו. שלא לדבר על פרס נובל. שהעובדה שקיבל את פרס בני ברק, רמתיים, רעננה, פרס המשורר חומסקי והמבקר א.ב. יפה כבר לא מרטיטה איש / אישה.

מה יהיה?
מה לעשות?

יותר מזה. משוררים/ות צעירים ממנו ביותר משלושים שנים יותר ויותר מעיבים עליו. אפילו "חברו" הקרוב המשורר גיא רטוכי גורף תשומת לב יותר ממנו. אפילו ידידתו הקרובה תהילה בן עווד כמעט לא מסתמסת איתו.

מה יהיה?
מה לעשות?

בצעדים רמים הוא נכנס לחדר עבודתו. מתבונן בספרייה הענקית שבו. ההכרה שלעולם לא ייחשב ליורשו של אבידן / זך / רביקוביץ' / עמיחי נופלת למוחו בזבנג גדול. הפעם האחרונה שכתבו עליו ב"גלריה" כבר נמוגה מזיכרונו.

מה לעשות? להמיר את דתו כדי שיכתבו עליו? להתחיל בפעילות פוליטית חריפה כדי שיראיינו אותו בטלוויזיה? למשוך חוטים כדי שיזמינו אותו ל"אח הגדול"? לנצל פרוטקציה כדי להיכלל בצוות השופטים של תכנית הטלוויזיה "משורר (מזרחי) נולד"?

ואז, שמש נוגעת במוחו. יש! כן! להוציא קובץ שירים חדש. יש לו אפילו שם טוב: "יאמי יאמי בצלחת הכוסמת". לפחות כך יזכה בעוד ראיון ב"ידיעות אחרונות".

ונטורה מחייך.
ואנחנו. קוראי שירה בארץ, נבכה.

ולעומת זאת:
הספר: "טראש – סיפור להקת ניו יורק דולס" מאת כריס נידס ודיק פורטר מתורגם לעברית. כריס נידס (ראו תצלום למטה) הוא מבקר רוק ומוזיקאי ותיק. בשנות השבעים ערך את עיתון הפאנק הנהדר "זיג זאג". כתב ב"ניו מיוזקל אקספרס". היום כותב "ברקורד קולקטור". היה חצי מצמד מוזיקת הדאנס היותר פראית ויותר רבת דמיון "Secret Knowledge". כריס הוא צנוע, ביישן, כך גם כתיבתו. לפעמים אני מתגעגע ל… איך להגיד את זה… לכתיבה שפויה, נעדרת נפנוף בדגלי "אני גדול". כתיבה של לחם שחור עם מרגרינה, מלפפון וביצה קשה. לא של סטייק ופטריות יקרות. מי יודע? אולי זאת הכתיבה האמיתית. מה דעתכם?

מדי פעם אני חוזר לכתבות של כריס נידס כמחאה נגד האגואים שמשתוללים סביב. אומר כריס: "השתן לא נכנס לי לראש. צלילי דיסק / הופעה נכנסים". ועוד: "את הספרות אני משאיר לסופרים אמיתיים. את הפילוסופיה לפילוסופים. אני מטר שישים שכותב על מוזיקה".

קיראו את הספר הזה. למדו מכריס נידס. לפני שתתפוצצו מאהבה עצמית.

scan0004 (5)

סגור לתגובות.