סימנים כחולים

למעט יצירות אני מקשיב בשכיבה. המסר בהן חריף מאוד. יכול להפיל אותי מקומה גבוהה. למשל, הקונצ'רטו לצ'לו ותזמורת של אלגר, בנגינת פבלו קזאלס ובניצוח אדריאן בולט. הקלטה מ-1945. פתאום אני מבין שביום יום אני מסתובב בגיהינום רגשי. הרי מה שקורה במוחי ובסביבתי הוא תיאטרון זוועה. הפעמים הבודדות שאני מצליח לצאת מהגיהינום הן כשאני כותב. ההכרה הזאת מפילה אותי לגיהינום אחר: אתם יודעים שאני משתדל לחיות יותר ולכתוב פחות, כי אני מאמין שכתיבה היא אנטי חיים ממשיים. היא זיוף. גם אם לפעמים הזיוף מרשים ביותר. גם נגינה. גם…

אני שומע אלבום חדש. "התקפת צלחת מעופפת" (Flying Saucer Attack). כך קורא לעצמו דיוויד פירס. שם האלבום: Instrumental 2015. אלבום ראשון שלו מזה 15 שנה. פעם, בהרכב הייתה בחורה בשם ריצ'ל ברוק. עזבה ב-1995. התחילו לפעול בבריסטול ב-1992. בתחילת הוציאו תקליטונים עם עטיפות שציירו ביד. לא אהבו להקליט בסטודיו. איך נשמעת פה המוזיקה? תארו לכם אמבולנס עוצר ברחוב, מתוכו מגיחים אנשים בחלוקים לבנים. הם חובשים כובעי ליצנים ומחלקים לילדים שוקולד. אתם הילדים. השוקולד כל כך טעים, מתוק, שאתם שוכחים את האמבולנס ואת האנשים בחלוקים הלבנים. את יללת הסירנה שהאמבולנס יכול להשמיע. את המקומות לשם אמבולנסים יכולים לקחת אתכם.

גהה?

אז אם המושג "תפילה חילונית" מרתק אתכם, הקשיבו לאלבום הזה. פירס משתמש רק בגיטרה. אבל הוא מטפל בצליליה באופן שמזכיר את הפרליודים לפסנתר של דביוסי מבוצעים בגירסה לקול על ידי שניים, שלושה אנשים שמזמזמים אותם בקול חרישי.

לכתוב פחות. לחיות יותר. לנגן פחות. לחיות יותר. אני חושב שהפסנתרן הקלאסי הרוסי הגדול ניקולאי דמידנקו (בתצלום למטה), הפסנתרן שהכי מרתק אותי, "מדבר" על כך בנגינתו. יש איזשהו שששש…., אפילו יריקה בין נגיעה אחת לשניה כשהוא נוגע בקלידים. אולי משום כך הביצועים שלו כל כך שונים מהמקובל. שונים כל כך שמאזינים לא מעטים מסרבים לקבל אותם. שימשיכו לסרב. הם גם מסרבים להאמין שצלחות מעופפות קיימות. אני חושב שדמידנקו יודע שאין לשאוף לשמיים נקיים, בהירים, כחולים ללא מתום. הרי אם הצבע הכחול היה כה חשוב, הפסנתרים היו בצבע כחול. ראיתם פעם פסנתר כחול?
–

מקסימום

אתם התמרקתם לקראת הופעת "מינימל קומפקט" ב"בארבי". אבל ב. מ"אנסמבל מיתר" ואני מפרקים את הביצוע של ברוניסלב הוברמן לקונצ'רטו לכינור ותזמורת של בטהובן. הקלטה מ-1934. גאורג סל, המנצח, צדק כשאמר: "בפרק השני הוברמן כבר ראה משרפות מעל אירופה. הריח את צחנת בתי הזונות שמילאו את ברלין באותו זמן. את זיעת הגידולים הפאשיסטים. ובביצוע הזה הוא הביע את זה".

1934. זה לא ביצוע מינימאלי קומפקטי. זה ביצוע שנושא את צליל הכינור והתזמורת לכל כך הרבה רעיונות שהם מעבר, הרבה מעבר לתווים. זה ביצוע גאוני. קל להשיגו. חפשו במחלקת המוזיקה הקלאסית בחנות "דיסק סנטר" בתל אביב. אל תגידו שקובי שלח אותכם. תגידו שאהבת מוזיקה באמת גדולה שלחה.

את רגלי המתכת שלי אני מביא ל"הירקון 70 – חללית". מקום יפה, שם פעילות תרבותית משמעותית: ויכוחים פוליטיים, ספרות, אמנות פלסטית. חנין זועבי נכחה. בחודשים האחרונים אני מראיין שם לטלוויזיה האינטרנטית של המקום. את אורי דרומר ("דורלקס סדלקס"), מיכל ספיר ("אפור גשום"), הצלם רונן ללנה, "רפיוז טו דיי" – אבנר אלטמן, את הפה מפיק המרדנות של גבריאל בן חורין מ"א.י.ל.ה.", נתי אורנן, בועז כהן, יוסי מר חיים. אם יוסי מר חיים יכתוב פעם מוזיקה לשירי איציק מאנגר, היידיש תהפוך לשפת המלאכים.
בקרוב תוכלו לראותם.
אני חושב שהבאתי לשם מולוטוב תרבותי. אי אפשר לרקוד כששומעים ראיונות כאלה. אלה לא הופעות ב"קיסריה". זו יותר קינה על מדינה שגידולים פאשיסטים מתפשטים בה. מדינה בת צחנת אמנים – זונות שמוכרים עצמם תמורת פרסום / כסף – ענקית. המשרפות (הקרמטוריום) בתכנון. אתם לא מריחים / רואים?

מה אומר השם צ'כוב לתשעים אחוז ממצביעי הימין? מה אומר להם השם "הוברמן"?
מה הם אומרים לכם?

פוגש בסמי בירנבך, זמר "מינימל קומפקט" בחנות "האוזן השלישית". הוא מחפש וויניל מסוים של קווין איירס, הרוקיסט האנגלי המופלא מהבודדים שלא מכרו עצמם לאל הכסף. אני מראה לו תקליט נדיר של בוייד רייס (Boyd Rice), רוקיסט- נוייזיסט אמריקאי לו דעות חריגות שעושה גם מוסיקת פופ רכה, מתערסלת. הנרי רולינס אמר לי כשהיה פה: "פגשתי בו. הוא לא פאשיסט. הוא רוצה לנער מוחות מאזינים מפונקים שחושבים שפופ / רוק הם מדרגות לגן עדן של התחמקות ממציאות קשה". אני מכיר התבטאויות של בוייד בעל פה ובכתב. יודע עם מי הוא משתף פעולה.

קורים מאמצים להביא את בוייד, שגם קורא לעצמו NON (ראו תמונה למטה) להופעה בארץ. תבינו, בוייד משתמש במברשת השיניים של השטן כדי להרעיל את השטן. אפשר לעשות את זה. רעש, וגם שקט, בדיוק כמו בגדי עור עבים או חולצות פרחוניות דקות, יכולים להסתיר ציאניד. בוייד רייס הוא המדרגה הצרה שמוליכה מציניות לציאניד. חבל שאנו צריכים להביא מחו"ל אמן עם פה נושך. כי פה נדיר למצוא אמן שילמד אתכם לפתוח פה: "סותמי פה, זונות, ראו: הוזהרתם. למדו ממני לשבור שתיקה".

פעם חלמנו שתהיה לנו מדינה שמקרני השמש שלה נתקין מחטים שלא תחלדנה לעולם למזרקים בהם אנו משתמשים. חלום שנשבר.
-</div