סימנים כחולים

למעט יצירות אני מקשיב בשכיבה. המסר בהן חריף מאוד. יכול להפיל אותי מקומה גבוהה. למשל, הקונצ'רטו לצ'לו ותזמורת של אלגר, בנגינת פבלו קזאלס ובניצוח אדריאן בולט. הקלטה מ-1945. פתאום אני מבין שביום יום אני מסתובב בגיהינום רגשי. הרי מה שקורה במוחי ובסביבתי הוא תיאטרון זוועה. הפעמים הבודדות שאני מצליח לצאת מהגיהינום הן כשאני כותב. ההכרה הזאת מפילה אותי לגיהינום אחר: אתם יודעים שאני משתדל לחיות יותר ולכתוב פחות, כי אני מאמין שכתיבה היא אנטי חיים ממשיים. היא זיוף. גם אם לפעמים הזיוף מרשים ביותר. גם נגינה. גם…

אני שומע אלבום חדש. "התקפת צלחת מעופפת" (Flying Saucer Attack). כך קורא לעצמו דיוויד פירס. שם האלבום: Instrumental 2015. אלבום ראשון שלו מזה 15 שנה. פעם, בהרכב הייתה בחורה בשם ריצ'ל ברוק. עזבה ב-1995. התחילו לפעול בבריסטול ב-1992. בתחילת הוציאו תקליטונים עם עטיפות שציירו ביד. לא אהבו להקליט בסטודיו. איך נשמעת פה המוזיקה? תארו לכם אמבולנס עוצר ברחוב, מתוכו מגיחים אנשים בחלוקים לבנים. הם חובשים כובעי ליצנים ומחלקים לילדים שוקולד. אתם הילדים. השוקולד כל כך טעים, מתוק, שאתם שוכחים את האמבולנס ואת האנשים בחלוקים הלבנים. את יללת הסירנה שהאמבולנס יכול להשמיע. את המקומות לשם אמבולנסים יכולים לקחת אתכם.

גהה?

אז אם המושג "תפילה חילונית" מרתק אתכם, הקשיבו לאלבום הזה. פירס משתמש רק בגיטרה. אבל הוא מטפל בצליליה באופן שמזכיר את הפרליודים לפסנתר של דביוסי מבוצעים בגירסה לקול על ידי שניים, שלושה אנשים שמזמזמים אותם בקול חרישי.

לכתוב פחות. לחיות יותר. לנגן פחות. לחיות יותר. אני חושב שהפסנתרן הקלאסי הרוסי הגדול ניקולאי דמידנקו (בתצלום למטה), הפסנתרן שהכי מרתק אותי, "מדבר" על כך בנגינתו. יש איזשהו שששש…., אפילו יריקה בין נגיעה אחת לשניה כשהוא נוגע בקלידים. אולי משום כך הביצועים שלו כל כך שונים מהמקובל. שונים כל כך שמאזינים לא מעטים מסרבים לקבל אותם. שימשיכו לסרב. הם גם מסרבים להאמין שצלחות מעופפות קיימות. אני חושב שדמידנקו יודע שאין לשאוף לשמיים נקיים, בהירים, כחולים ללא מתום. הרי אם הצבע הכחול היה כה חשוב, הפסנתרים היו בצבע כחול. ראיתם פעם פסנתר כחול?

scan0002 (10)

סגור לתגובות.