ארכיון חודשי: פברואר 2016

לעזאזל

בבקרים הלכנו לים לאסוף את גלימות הנזירים והנזירות שהים מקיא לחוף. נשאנו אותן למנזרים בירושלים, והחלפנו אותן תמורת יחסי מין. זו הייתה ילדותינו. מזה התעשרנו. כך בנינו את אוסף התקליטים הענק שלנו. עוד לא החלטתי איך לקרוא לדיסק הבא (החמישי) שאוציא. אני כמעט סגור על השם "הדבקתי את לאונרד כהן באיידס", אבל אמרו לי שעם שם כזה לא ישדרו ברדיו דבר ממנו. יש לי שמות אלטרנטיביים: "עבד לבכי של הכוכבים", "העולם בלי ג'ינס", "ו' ז'", או פשוט "הסימפוניה החמישית". מה תגידו?

הכתיבה שלי נובעת מפחד לתת אהבה לבחורה אחת ויחידה. אני מפזר אהבה לקוראים במקום לאותה אחת. אתם "זוכים". אני מפסיד. בלי מרכאות.

אתם מרגישים? הרי כתיבה מעניינת על רוק היא להיות חלבן שמוכר חלב מפרה משוגעת.

הדברים האלה באים ממני כשאני מקשיב לתקליטים של הלהקה האמריקאית "Gun Club" ("מועדון קליעה") עם הסולן הבלונדי (ראו תצלום למטה) שבסוף ימיו הקצרים החזיר את צבע שערו האמיתי – שחור. הוריד רבות ממשקלו. אני חושב שהוא עשה / הרגיש כמעט בדיוק מה שכתבתי. אבל, וזה אבל ענק, הוא אסף את כל / קול התחושות האלה וזרק אותן לעזאזל. המוזיקה ובייחוד הקול שלו, נגינת הגיטרה שלו ותמליליו הם היופי שבמרד הכי גדול שבני אדם מסוגלים למרוד: לומר לאלוהים בפרצוף: "אני אקבע מתי ואיך אני אמות. לא אחכה לגיל מבוגר או לפגעים / מחלות שאתה תפיל עלי".

הקול שלו מזכיר לי אח בבית אבות שמתנדב כל בוקר לנקות ולצחצח את השיניים התותבות של הזקנים ולאחר שהוא מחזיר אותן לפיהם נושק לשפתותיהם. אין כאן טירוף. זו לא סטייה. יש כאן רחמים ויותר מכך: זו אצבע משולשת בפרצופו של אלוהים על שברא את בני האנוש יצורים כה פתטיים, מתפוררים, מתכערים, נפוחים מחשיבות עצמית, מאשליית נעורי נצח מחד, ומחוסרי ישע מצד שני. זה מרד ב"כל יכול". זו צעקת "אני יכול לעשות הפוך ממך".

ג'פרי לי פירס בן 37. ב-3.3.1996. נשא איידס. מת מבלאגן בגולגולת. אני לא חושב שהמרד שלו בסופו של דבר הסתיים בכניעה.

ניק קייב סיפר: "הוא נראה מאוד חולה. כולנו נראינו כך. אבל הוא יותר מכולם. הוא נאנק מכאבים אבל אחר כך טס ליפן, כדי לסייע לנפגעי רעידת אדמה. אני חושב שהייתה לזה השפעה טובה עליו".

מה שג'פרי לי פירס עושה עם קולו זו הגדרה מעמיקה יותר למה שמקובל כבלוז וכמוזיקת קאנטרי וכמובן גם לרוק.

001 (2)

קודאין

"קודאין" הייתה שלישיית רוק אמריקאית שכל שיר שלה היה כל כך איטי שנדמה שלצבא בן מיליון חלזונות היה לוקח פחות זמן כדי לכסות כל מילימטר של הקירות החיצוניים של מגדל פיזה. איזה מראה יפהפה. שכל שיר שלה היה כל כך איטי שנדמה שלאושר אמיתי היה לוקח פחות זמן כדי לכסות כל מילימטר של הקיר הפנימי של הלב שלכם. איזה מראה נדיר.

כאילו שכל שיר שלה הוא "הרואין" של לו ריד שכווץ ללא יותר משתי דקות בשעון מפגר.

סטפן אימרוואר – בס, שירה.
כריס ברוקאו- תופים וגיטרה.
ג'ון אנגל- גיטרה.

התחילו ב-1989. סינגלים, אי.פי. אחד. אלבום ראשון ב-1990. שני ב-1994. מתפרקים. איחוד קצר ב-2012. אז יוצא אלבום אוסף: "When I See The Sun". כעבור שנה אלבום בהופעה: "What About The Lonely". רק בוויניל. 2000 עותקים. הנה שורה משיר שלהם שמספרת הרבה: "אתמול בלילה חלמתי שהעור מתקלף מפנייך / שהבשר הופך לאפור".

פה המשך:
הנה תרגום שלי לפתיחה של ספר בשם "דארק ליידי" של סופר מתח אמריקאי ריצ'רד נורת' פטרסון (לא לערבב עם הסופר ג'ימס פטרסון):
"ברגעים לפני שהרצח הברוטאלי של ג'ק נובאק גמר עם מה שאחר כך ראתה כעידן התום שלה, סטלה מארס, עוזרת לתובע המדינה, הביטה בנהר החוצה את את סטילטון, עיר הולדתה… באותו אחר הצהריים השמיים היו קרובים. מתכת ללא קרני שמש… בעמק, שהנהר גילף אותו, לא היה אפילו עץ אחד. היו בו שברי פסי רכבת, צמחים מכוסים בשפכים, ומעל הכל מרחפים שרידי עשן מפעלי המתכת: כגיבנים שכורעים בלי לזוז. מפעלי פלדה שבזכותם העיר החזקה החזיקה פעם מעמד…".

ספר שמתחיל משבירה, הרס, מוות, דעיכה, קבורה, וכמו פרח גוסס לאט מאוד מעלה סומק, לאט מ-א-ו-ד מתעורר. הפוך מהשירים המתקפלים של "קודאין".

יש עתיד.

"קובי, תראה ותלמד" – אמר לי פעם שרון מולדאבי, "אפילו זונות מחייכות לפעמים".
אז זהו. יש ממי לקחת דוגמא. צריך להתחיל לעבוד.

זמר 001

דת מטאל

בא לי לבקר בבית כנסת. במוצאי יום כיפור לפני שנתיים הלכתי אליו. איחרתי את תפילת הנעילה. הוא היה ריק. נכנסתי עמוק. פתאום קול מאחור: "אתה מחפש משהו?". קול גס. הבנתי שזה האחראי שם. במקום לומר לי: "שלום, חתימה טובה, אפשר לעזור?" . הבנתי שאולי דת היא משהו יפה, אבל הדתיים מגעילים. יותר לא שבתי לשם.

לא פעם אחת הייתי בבתי כנסת. לא פעם אחת ביקרתי בכנסיות. לעומת היופי, המסתורין, הקישוטיות, אור שלא מהעולם הזה, הניקיון שבכנסיות, את בתי הכנסת מאפיין כיעור, רקב, חוסר ניקיון, עירום גס, גסות, מין חדר מדרגות מלוכלך, זול, חסר מסתורין, חסר ריח כלשהו. אבל פתאום אמרתי לעצמי שכנסייה בעצם מזכירה את המוזיקה של להקות פרוג / פסיכדליה כבדה. ובית כנסת, דווקא בפשטות / כיעור / עירום גס ולפעמים לכלוך שבו, מזכיר את המוזיקה שאני הכי אוהב: רוק גראג', פאנק, הרדקור, את ההקלטות הראשונות של צ'אק בארי, ג'רי לי לואיס, ג'ין וינסנט.

אבל משהו חשוב יותר: בכנסיות אני מרגיש יופי / מסתורין – אבל אני גם מרגיש שהן ריקות מבני אדם. או ריקות מאוד מבני אדם. ההדר / מסתורין / אורות שחשכה גוברת עליהם – שולטים. לעומת זאת, בבית כנסת בגלל העוני שבתוכו – אני מרגיש את בני האדם. אני מריח אותם. רואה ושומע אותם. נוגע בהם והם בי.

אז למה אני לא מרגיש טוב כשאני נכנס לבית כנסת?
כנראה משום שאני שונא בני אדם.
כנראה שאני שונא אתכם.
כנראה שאני שונא את עצמי.

ופה אנחנו מגיעים למוזיקה הכל כך דתית של ארוו פרט (Arvo Part). פרט, מלחין אסטוני, הוא המלחין הקלאסי העכשווי המדובר ביותר.
שמעתי טונות של המוזיקה שלו. יש לו יצירות יפהפיות וקרות, ופחות יפות וקרות לא פחות. שקט בלי שערה. זו מוזיקה שהמושג "חטא" לא בלקסיקון שלה. ואני, רבותיי, חוטא גדול. יש בה בקשת סליחה מיופייפת, ובסליחה אמיתית אין יפיוף. כן, יש בה צניעות, כנות, ניקיון, אבל אלה הם צניעות, יופי וניקיון לא אנושיים ולכן יש במוזיקה הזו זיוף. מין חלום שמי שחולם אותו יודע שלא ניתן להגשימו. היא מזכירה לי ביופייה העקר והקר את השירה של אגי משעול: שירה שהיא ספורט אלגנט, ללא איברי מין. הטניסאית הגדולה מרטינה נברטילובה אמרה שיש זיוף במשחק הטניס: "אנו לובשים בגדים לבנים, רגלינו מגולחות, אבל הקהל יושב יותר מדי רחוק ולא מרגיש את האמת: את ריח השתן והקקי שיוצא מהטניסאים תוך כדי משחק. את ריח הזיעה החריף שלנו. גם לא שומע את הקללות הגסות שהשחקנים פולטים בלחישה".

אולי זו הסיבה שארוו פרט כל כך מצליח: אנשים משתדלים לשכוח ולהשכיח שכולנו יצאנו מאיבר המין של האישה שמרוחק כל כך מעט מפי טבעתה. שמעיין החיים כל כך קרוב למוצא הזוהמה. שהמוות כל כך קרוב לחיים. כנראה שארוו פרט הוא האופיום להמונים בסוף המאה העשרים ואחת.

אני תמיד העדפתי הרואין.

001