דת מטאל

בא לי לבקר בבית כנסת. במוצאי יום כיפור לפני שנתיים הלכתי אליו. איחרתי את תפילת הנעילה. הוא היה ריק. נכנסתי עמוק. פתאום קול מאחור: "אתה מחפש משהו?". קול גס. הבנתי שזה האחראי שם. במקום לומר לי: "שלום, חתימה טובה, אפשר לעזור?" . הבנתי שאולי דת היא משהו יפה, אבל הדתיים מגעילים. יותר לא שבתי לשם.

לא פעם אחת הייתי בבתי כנסת. לא פעם אחת ביקרתי בכנסיות. לעומת היופי, המסתורין, הקישוטיות, אור שלא מהעולם הזה, הניקיון שבכנסיות, את בתי הכנסת מאפיין כיעור, רקב, חוסר ניקיון, עירום גס, גסות, מין חדר מדרגות מלוכלך, זול, חסר מסתורין, חסר ריח כלשהו. אבל פתאום אמרתי לעצמי שכנסייה בעצם מזכירה את המוזיקה של להקות פרוג / פסיכדליה כבדה. ובית כנסת, דווקא בפשטות / כיעור / עירום גס ולפעמים לכלוך שבו, מזכיר את המוזיקה שאני הכי אוהב: רוק גראג', פאנק, הרדקור, את ההקלטות הראשונות של צ'אק בארי, ג'רי לי לואיס, ג'ין וינסנט.

אבל משהו חשוב יותר: בכנסיות אני מרגיש יופי / מסתורין – אבל אני גם מרגיש שהן ריקות מבני אדם. או ריקות מאוד מבני אדם. ההדר / מסתורין / אורות שחשכה גוברת עליהם – שולטים. לעומת זאת, בבית כנסת בגלל העוני שבתוכו – אני מרגיש את בני האדם. אני מריח אותם. רואה ושומע אותם. נוגע בהם והם בי.

אז למה אני לא מרגיש טוב כשאני נכנס לבית כנסת?
כנראה משום שאני שונא בני אדם.
כנראה שאני שונא אתכם.
כנראה שאני שונא את עצמי.

ופה אנחנו מגיעים למוזיקה הכל כך דתית של ארוו פרט (Arvo Part). פרט, מלחין אסטוני, הוא המלחין הקלאסי העכשווי המדובר ביותר.
שמעתי טונות של המוזיקה שלו. יש לו יצירות יפהפיות וקרות, ופחות יפות וקרות לא פחות. שקט בלי שערה. זו מוזיקה שהמושג "חטא" לא בלקסיקון שלה. ואני, רבותיי, חוטא גדול. יש בה בקשת סליחה מיופייפת, ובסליחה אמיתית אין יפיוף. כן, יש בה צניעות, כנות, ניקיון, אבל אלה הם צניעות, יופי וניקיון לא אנושיים ולכן יש במוזיקה הזו זיוף. מין חלום שמי שחולם אותו יודע שלא ניתן להגשימו. היא מזכירה לי ביופייה העקר והקר את השירה של אגי משעול: שירה שהיא ספורט אלגנט, ללא איברי מין. הטניסאית הגדולה מרטינה נברטילובה אמרה שיש זיוף במשחק הטניס: "אנו לובשים בגדים לבנים, רגלינו מגולחות, אבל הקהל יושב יותר מדי רחוק ולא מרגיש את האמת: את ריח השתן והקקי שיוצא מהטניסאים תוך כדי משחק. את ריח הזיעה החריף שלנו. גם לא שומע את הקללות הגסות שהשחקנים פולטים בלחישה".

אולי זו הסיבה שארוו פרט כל כך מצליח: אנשים משתדלים לשכוח ולהשכיח שכולנו יצאנו מאיבר המין של האישה שמרוחק כל כך מעט מפי טבעתה. שמעיין החיים כל כך קרוב למוצא הזוהמה. שהמוות כל כך קרוב לחיים. כנראה שארוו פרט הוא האופיום להמונים בסוף המאה העשרים ואחת.

אני תמיד העדפתי הרואין.

001

סגור לתגובות.