קודאין

"קודאין" הייתה שלישיית רוק אמריקאית שכל שיר שלה היה כל כך איטי שנדמה שלצבא בן מיליון חלזונות היה לוקח פחות זמן כדי לכסות כל מילימטר של הקירות החיצוניים של מגדל פיזה. איזה מראה יפהפה. שכל שיר שלה היה כל כך איטי שנדמה שלאושר אמיתי היה לוקח פחות זמן כדי לכסות כל מילימטר של הקיר הפנימי של הלב שלכם. איזה מראה נדיר.

כאילו שכל שיר שלה הוא "הרואין" של לו ריד שכווץ ללא יותר משתי דקות בשעון מפגר.

סטפן אימרוואר – בס, שירה.
כריס ברוקאו- תופים וגיטרה.
ג'ון אנגל- גיטרה.

התחילו ב-1989. סינגלים, אי.פי. אחד. אלבום ראשון ב-1990. שני ב-1994. מתפרקים. איחוד קצר ב-2012. אז יוצא אלבום אוסף: "When I See The Sun". כעבור שנה אלבום בהופעה: "What About The Lonely". רק בוויניל. 2000 עותקים. הנה שורה משיר שלהם שמספרת הרבה: "אתמול בלילה חלמתי שהעור מתקלף מפנייך / שהבשר הופך לאפור".

פה המשך:
הנה תרגום שלי לפתיחה של ספר בשם "דארק ליידי" של סופר מתח אמריקאי ריצ'רד נורת' פטרסון (לא לערבב עם הסופר ג'ימס פטרסון):
"ברגעים לפני שהרצח הברוטאלי של ג'ק נובאק גמר עם מה שאחר כך ראתה כעידן התום שלה, סטלה מארס, עוזרת לתובע המדינה, הביטה בנהר החוצה את את סטילטון, עיר הולדתה… באותו אחר הצהריים השמיים היו קרובים. מתכת ללא קרני שמש… בעמק, שהנהר גילף אותו, לא היה אפילו עץ אחד. היו בו שברי פסי רכבת, צמחים מכוסים בשפכים, ומעל הכל מרחפים שרידי עשן מפעלי המתכת: כגיבנים שכורעים בלי לזוז. מפעלי פלדה שבזכותם העיר החזקה החזיקה פעם מעמד…".

ספר שמתחיל משבירה, הרס, מוות, דעיכה, קבורה, וכמו פרח גוסס לאט מאוד מעלה סומק, לאט מ-א-ו-ד מתעורר. הפוך מהשירים המתקפלים של "קודאין".

יש עתיד.

"קובי, תראה ותלמד" – אמר לי פעם שרון מולדאבי, "אפילו זונות מחייכות לפעמים".
אז זהו. יש ממי לקחת דוגמא. צריך להתחיל לעבוד.

זמר 001

סגור לתגובות.