לעזאזל

בבקרים הלכנו לים לאסוף את גלימות הנזירים והנזירות שהים מקיא לחוף. נשאנו אותן למנזרים בירושלים, והחלפנו אותן תמורת יחסי מין. זו הייתה ילדותינו. מזה התעשרנו. כך בנינו את אוסף התקליטים הענק שלנו. עוד לא החלטתי איך לקרוא לדיסק הבא (החמישי) שאוציא. אני כמעט סגור על השם "הדבקתי את לאונרד כהן באיידס", אבל אמרו לי שעם שם כזה לא ישדרו ברדיו דבר ממנו. יש לי שמות אלטרנטיביים: "עבד לבכי של הכוכבים", "העולם בלי ג'ינס", "ו' ז'", או פשוט "הסימפוניה החמישית". מה תגידו?

הכתיבה שלי נובעת מפחד לתת אהבה לבחורה אחת ויחידה. אני מפזר אהבה לקוראים במקום לאותה אחת. אתם "זוכים". אני מפסיד. בלי מרכאות.

אתם מרגישים? הרי כתיבה מעניינת על רוק היא להיות חלבן שמוכר חלב מפרה משוגעת.

הדברים האלה באים ממני כשאני מקשיב לתקליטים של הלהקה האמריקאית "Gun Club" ("מועדון קליעה") עם הסולן הבלונדי (ראו תצלום למטה) שבסוף ימיו הקצרים החזיר את צבע שערו האמיתי – שחור. הוריד רבות ממשקלו. אני חושב שהוא עשה / הרגיש כמעט בדיוק מה שכתבתי. אבל, וזה אבל ענק, הוא אסף את כל / קול התחושות האלה וזרק אותן לעזאזל. המוזיקה ובייחוד הקול שלו, נגינת הגיטרה שלו ותמליליו הם היופי שבמרד הכי גדול שבני אדם מסוגלים למרוד: לומר לאלוהים בפרצוף: "אני אקבע מתי ואיך אני אמות. לא אחכה לגיל מבוגר או לפגעים / מחלות שאתה תפיל עלי".

הקול שלו מזכיר לי אח בבית אבות שמתנדב כל בוקר לנקות ולצחצח את השיניים התותבות של הזקנים ולאחר שהוא מחזיר אותן לפיהם נושק לשפתותיהם. אין כאן טירוף. זו לא סטייה. יש כאן רחמים ויותר מכך: זו אצבע משולשת בפרצופו של אלוהים על שברא את בני האנוש יצורים כה פתטיים, מתפוררים, מתכערים, נפוחים מחשיבות עצמית, מאשליית נעורי נצח מחד, ומחוסרי ישע מצד שני. זה מרד ב"כל יכול". זו צעקת "אני יכול לעשות הפוך ממך".

ג'פרי לי פירס בן 37. ב-3.3.1996. נשא איידס. מת מבלאגן בגולגולת. אני לא חושב שהמרד שלו בסופו של דבר הסתיים בכניעה.

ניק קייב סיפר: "הוא נראה מאוד חולה. כולנו נראינו כך. אבל הוא יותר מכולם. הוא נאנק מכאבים אבל אחר כך טס ליפן, כדי לסייע לנפגעי רעידת אדמה. אני חושב שהייתה לזה השפעה טובה עליו".

מה שג'פרי לי פירס עושה עם קולו זו הגדרה מעמיקה יותר למה שמקובל כבלוז וכמוזיקת קאנטרי וכמובן גם לרוק.

001 (2)

סגור לתגובות.