בלי

שקט זה רפש! מוות לשלווה!
כדי לגרום לכם בלבול בא לי לפרגן לדבר הפוך ממה שאני בעדו. לכותבים שכן מוצאים יופי אדיר בקירות עירומים מעוטי דברים. בחדרים סגורים בלי חלון. בצנצנות ריקות בלי אבק שעומדות בחנויות בשורות ישרות כחיילים פאשיסטים. בקופות רושמות שישנות בלילות בחנויות ריקות. בפקידי בנק אפורים שלפעמים מזכירים לכם שלזייף בצורה מעולה שטרות של מאה שקל זו אמנות לא פחות נשגבת מלצייר מאה או מאתיים פעמים פחיות קולה או את פניה של מרלין מונרו.

Ask Andy.

ובכן, המדובר במשורר אהרון אלמוג. לא לבלבל עם השחקן אהרון אלמוג. משורר גדול כי הוא יכל לעשות כזה לבן וכזה שחור שאפקטיביים יותר מרוב המשוררים והסופרים שמשתמשים ברוב הצבעים, ברוב שמות התואר שסביב. התצלום למטה הוא של גב ספר שלו מלפני ארבעים שנה.

אבל קודם אשפוך את שרידי האני מאמין הקובי אורי:

ברגעים לפני מותו, כמעט רגל אחת בקבר, אבא שלי ביקש ממני להוציא אותו מבית החולים ולהביא אותו לחוף ים כדי לראות את השקיעה / זריחה. לא כי זה ירפא אותו, אלא "כי זה מראה יפה יותר מקירות חדר בבית חולים. יחי היופי!". באותו רגע הבטחתי לעצמי שאשתדל שסגנון הכתיבה שלי יהיה יפה. יש יופי עצום בדימויים יפים. מיוחדים. מפתיעים. למשל, לסופר / משורר הרוסי בוריס פסטרנק יש שורה כזו: "העננים הולכים כמו שבויים אוסטרים". אגב, לשמוע דיסק / תקליט גדול באמת זה כמו להעלות באש את החליפה האחרונה שלך.

הבעיה שמצד אחד דימויים כאלה יכולים לשחרר את המוח, את הדימיון הסטטי שבחיי היום הלא סימפטיים שכולנו שקועים בהם. אבל מצד שני הם יכולים לטשטש את הראייה ויכולת השיפוט שלנו שמונעות מאיתנו לא להבחין באורות אדומים בכביש. ותשומת מוח / לב לאורות האדומים עוזרת לנו לא להידרס.

בעיה.

סופר המתח האמריקאי אלמור לאנרד מיעט להשתמש בדימויים. אבל ברגע שכן השתמש, הדימויים שלו בלתי נשכחים, ובאמת שוברים שורות. ואנשים שנמנעים מלשבור שורות חיים חיים אפורים. באחד מספריו לאנרד כותב: "…כמו הילדה בת השבע שהורדנו לה את התחתונים". וואו!

בעיה גדולה מאוד.

את מ. הבחורה היפהפייה שאני אוהב, לא ראיתי בעירום. אבל בעונת הקיץ כשהיא באה למועדון "הצימר" במכנסיים קצרים, בזרועות חשופות, היופי שלה גורם לי, שתקן / ביישן מטבעי, לומר לסובבים אותי: "במילה אחת הבחורה הזאת 'אלוהית'. בשתי מילים: 'אהבת חיי'. בשלוש מילים: 'מיותר להוסיף לזה'". כנראה שהעירום, הפשטות, הבהירות, השקט מנצחים. אני מרגיש את זה גם כשאני קורא את מבקר המוזיקה של "ישראל היום" סער גמזו. הכתיבה העירומה, הפשוטה, הבהירה שלו יש בה סערה. כן. סער/ה גמזו.

הנה אהרון אלמוג. גילו הביולוגי 85. מהכותבים הבודדים שמאמינים בעירום.

"חלומותי קופצים מתוכי כעכברים מאניה טובעת.
אני רב חובל.
כזה על כל פנים הייתי.
ובעולם הבא אהיה כנראה פרש במשטרת התנועה.
אני שומע מוזיקה. אינני יודע של מי. לאן נעלם כל זה. קוראים לי:
אבא. פיפי.
כל כך קצת צריך אדם כדי להיות
מאושר".

כן, בשיר יש דימוי. אבל כאן הדימוי, בניגוד למאות חקייני יהודה עמיחי, הדימוי אינו הקרם דה לה קרם של השיר. הוא רק מילימטר של תחתונים ועור שבקושי מבצבצים ממכנסי נערה כשהיא מרימה את זרועותיה כדי לגעת בפניו של אהובה. רק מילימטר.

002

סגור לתגובות.