שלושה דובים

שלושה דובים: אמא דובה
אבא דוב וילד דובון
ישבו לשולחן לאכול.
אבא הרים את הכף
ולפתע הרים את הקול:
"שיט! מישהו אכל מהצלחת שלי!
את, אמא דובה?"
– "לא, אבא דוב".
– "שקרנית! מזדיינת! אפס!"
הרים יד וטראח! זפטה איומה הפילה אותה
מהכיסא.
ילד דובון זינק על אבא דוב
ורצה לחנוק אותו.
אבל אבא דוב חזק יותר,
את הדובון ניער
וחזק בעט בו.
אמא דובה סגרה את ברז הדמעות שלה
ובלי מילה אספה
אתה הילד לחיקה.
לעזאזל חשב הדובון, למה את אבא דוב היא לא עזבה?
למה לא תקעה בו סכין?
וחוץ מזה הרי הם רואים שאני
מת לנגן בחליל, מוזיקה מרימה אותי
אמא חלשה, לא מעיזה לעמוד על שלה
ולהתעקש שאבא יממן את לימודי הנגינה.
אז ילד דוב אמר: אדפוק אותם.
על אפם וחמתם.
כן אחלל.
אז הוא בלילות נדד בגנים ציבוריים,
וחילל, וחילל, הכניס לפיו חלילים בגדלים שונים
של דובים מבוגרים,
גילה שחליל יכול להפיק לא רק צליל אלא גם נוזל,
וכשנמאס לו לשתוק או להכניס את החליל למקום שונה,
אולי כדי להראות להורים אצבע משולשת חדה יותר,
תקע לזרועו, ירכיו,
בין אצבעות ידיו ורגליו,
דברים חדים יותר מחלילים
וגילה שאז מציפה אותו מוזיקה שמיימית יותר,
רחוקה יותר, עמוקה יותר,
היה לו ממי ללמוד:
מלו ריד, קורט קוביין, אליוט סמית',
זוהר ארגוב, לני ברוס ועוד ועוד
ותמיד נזכר במנה החסרה
בצלחת של אבא באמא מוכה
בחליל שאין לו תחליף
ובאו ימים שאמא מתה ואבא מת
והוא, ילד דוב, עוד מסתובב ביניכם חי-מת
לפעמים הוא מחליף את החלילים
קיראו מה שהוא כותב.
האם הוא שבר את הסורגים
והפסיק להיות כלוא?
ומה אתכם?
מי יותר נמצא בכלא,
אתם או הוא?

002 (2)

סגור לתגובות.