ארכיון חודשי: אפריל 2016

סוסים

תראו קטע: הזמינו אותי להרצות על להקת "קודאין". להקה אמריקאית, ראו תצלום למטה. כי כתבתי עליהם לא מזמן בבלוג. ההרצאה הייתה בבית ספר בחיפה. כשבאתי ראיתי ששכחתי בבית את דפי ההרצאה ואת הדיסק. מה לעשות? במה למלא את ארבעים הדקות שהקציבו לי?

מצאתי בדמיוני רק את המשפט הפותח: "קודאין נשמעים כמו לאונרד כהן אחרי שהתברר לו שהבת של השטן גנבה ממנו, מלאונרד כהן, זרע". בינינו אני חושב שזה מספיק. אמרתי אותו. אבל מלאתי את הזמן בציטוטי שירים שתרגמתי. הם קשורים לנושא? אגב, אתם חושבים שאי פעם כתבתי משהו שבאמת קשור לנושא / זמר / להקה עליהם אני רוצה להגיד? אני חושב שההמראות שלי לוקחות את הקוראים הרבה יותר גבוה, רחוק וחשוב מהנחתות של כותבים אחרים.
אני הולך על מיתר רפוי מאוד, אבל מראה זה יותר מרגש את ההולך וגם את הצופה בו.
בוא, בוא.

פה מה שקראתי לתלמידים: שיר של האמריקאי לורנס פרלינגטי (נולד ב-1919), התפרסם כאחד המרתקים בשירת הביט. יחד עם גרגורי קורסו ואלן גינסברג. תראו אותו קורא שיר בסרט "הוואלס האחרון" של סקורסזה:

נורא
סוס ניצב
קשור לבדו בלילה
ברחוב הדומם
ומייבב
כאילו נערה עצובה ועירומה
הידקה סביבו את רגליה החמות
והשמיעה
בקול גבוה ומתוק
הברה יחידה

ושיר נפלא של רוברט פרוסט. "המרעה". אחד השירים המפורסמים בספרות האמריקאית. בצמצום, בניקיון שבו. בחוסר הדימויים שבו. זו אהבה שורפת, למרות שהיא כה מעודנת. האמת לא חייבת לבוא בתוף ומצלתיים.

אני יוצא לנקות את המעיין שבמרעה;
רק לגרוף את העלים
(ולצפות במים הנקיים)
זה לא ייקח הרבה זמן – גם את יכולה לבוא.

אני יוצא להאכיל את הסייח
שעם אמו. הוא מאוד צעיר,
ונופל כשהיא מלקקת אותו.
זה לא ייקח הרבה זמן – גם את יכולה לבוא.

אחרי הקריאה ביקשתי מהתלמידים להלחין את השיר הראשון. הם עשו את זה נהדר. עשיתי את זה כדי להראות להם שנכון להעלות לבמה באמצע הופעת זמר / להקת רוק משורר/ת קורא/ת ברעש. רוני סומק עושה את זה כבר שנים. אולי אליוט (פוליאנה פרנק) כשתופיע ביום השקת הוויניל של "חיה ומתה בארון" באוזן בר ב-31/5 תעלה באמצע לבמה את המשוררת הנהדרת שרון אס? חכו ותראו.

אחר כך נשארו לי דקות ספורות עד לסיום השיעור. אז הרמתי את הראש ויללתי לירח.

001 (4)

עדיין

1977. שבועון הרוק האנגלי "סאונדס". הראשון מבין עיתוני רוק שם ששם לב על הפאנק. גארי בושל (Garry Bushell), עיתונאי רוק גאון וכוכב בדפוס, משתדל למכור טי שירט שלו של "בלאק סאבת" דווקא בהופעה של "הקלאש". לא מזהים אותו. בושל, אחד מהאנשים הכי נחמדים שפגשתי, מקפל ל-א-ט את החולצה, מכניס אותה לשקית ניילון ונותן לי אותה. לונדון קורעת את ליבי כי האנגלית שלי נבובה, באתי רק לשבוע ואני מגמגם כשבושל, בסגנון הזבנגי שלו, אומר לי ש"כותב גאון הוא זה שלמשפטים שהוא כותב יש מוזיקה שלא מזכירה בכלום מוזיקה / צליל, אלא בוראת מולך מידבר שמעליו שמיים בלי דבר או שדה גדול מוצף גשם שמעליו עננים אפלים והכל / הקול מראים לך שתפקידך בעולם כל כך קטן, כל כך אפסי, שאתה מבין שלפני שנולדת ואחרי שתמות העולם כמנהגו נוהג. אנשים ייוולדו, ימותו, יעשו דברים / ילדים ורק הרגישים ביניהם יבינו שתובנות כאלה הן מתנה יקרת ערך: תובנות שיצמצמו עד לאפס את האגו שלהם, יהפכו אותם ליותר רגועים, יותר סובלניים, יותר שמחים, פחות מקנאים ודכאוניים. זו השמחה הגדולה ביותר. זה פירושו של אושר. זה פירושו של עושר. "אני" – הוא אומר, "כל כך משתדל לכתוב כך. קרא, למשל, את הספר 'הנער האבוד' של הסופר האמריקאי תומאס וולף משנת 1937 ותבין".

הו, כמה שאני משתדל לכתוב כמו בושל. עיתונאי רוק שמבין שכתיבה נוגעת על רוק זה ללכת בלי תחתונים: זה מגרד יותר, אבל אז אתה מודע שיש לך תחת, ביצים, זין או כוס. לא רק פנים יפים מגולחים / מזוקנים / חלקים / מאופרים. את הגירוד, כאב, עצבים, אתה מוציא על הקוראים שלך. ויותר מכך על עצמך. הסופרת / משוררת האוסטרית האגדתית אינגבורג בכמן קראה לזה: "להשתקע בשטח ההפקר שבין בית הקברות לנמל התעופה".

באותה שנה, 1977, מופיע ויניל חדש של הפסנתרן ארתור רובינשטיין. בו שתי יצירות: "קטעי פנטסיה אופוס 12" של רוברט שומן והסונטה "אופוס 31" של בטהובן. הביצוע פה של רובינשטיין לשומן לא פחות ממדהים: כי הוא מדבר בדיוק את מה שגארי בושל אמר. אני חושב שרגעי תובנה כזו הם לא פחות מנס. רובינשטיין היה אז בן 90 (!). הוא ימות כעבור חמש שנים. כנראה שרק כשאתה כל כך קרוב / חושב על המוות, אתה יכול לומר (בנגינה, בציור, במילים וכו') דברים כאלה.

אבל גארי בושל היה אז בן עשרים ומשהו.
אולי זו ההוכחה שהוא גאון?
הרשת מלאה במאמרים שלו.

רובינשטיין ניסה להתאבד בגיל עשרים ואחד בגלל עוניו והמחשבה שהוא פסנתרן גרוע. הוא ניסה לתלות את עצמו. נכשל, נפל לרצפה, בכה כמבוגר שמצטער שילדותו נגמרה. נרגע. הרעב הציק לו. יצא מביתו למסעדה זולה והחליט לחבק את החיים. נסו להשיג את ההקלטה הזו. מס' התקליט: ARL-1-2397 ותבינו למה למרות הכל אני עדיין חי.

bushelloi

הגג

אחד קופץ מגג כולבו שלום ומתרסק על המדרכה. בוב דילן נותר על הגג מאחורי זכוכית מגן, נזהר שטיפות הדם של הקופץ לא תגענה בו. אבל בגלל גאוניותו דילן, אפילו בלי לראות מה קרה שם למטה, מצליח לתאר בפירוט עז את המתרחש.
לו ריד לעומתו ניצב למטה, על המדרכה. נדחק על גחונו בין העומדים סביב, וכן נוגע בטיפות / שלולית הדם ובשברי הגופה ובגלל גאוניותו מצליח לספר לנו בפירוט מה קרה. וגם למה.
זה ההבדל בין שניהם.

לעומתם ארני גרהם, הוא מהקופצים מגג בניין גבוה ונטוש לתוך בור סיד שחור. מה שמבצבץ מהבור זה לא רגליו / ידיו, אלא הקביים שעזרו לו תקופה מסויימת ללכת ולא ליפול. קביים אלה הם השירים שלו.

הסתבכתם? אין דבר. האזנה קשובה לאלבום הסולו שלו ""Ernie Graham תפצה אותכם.

הוא נולד באירלנד ב-14.6.1946. התחיל בלהקות "טוני והטלסטארס" ו"The People". אחר כך היה ב"Eire Apparent" מ-1967. כעבור שנתיים יוצא האלבום היחיד של הלהקה "Sunrise". מי הפיק אותו? כן, ג'ימי הנדריקס. ב-1973 מוציא אלבום סולו. היחיד שלו. הביקורות נפלאות. המכירות עלובות. ב-1973 מקים הרכב בשם "Clancy" שלו שני אלבומים. ב-1978 יוצא תקליטון שלו עם שיר של פיל ליינוט מ"ליזי הרזה": "רומאו והנערה הבודדה".
וזהו.

יותר אין.

עוזב את המוזיקה עובד בתחזוקת רכבות. נופל חזק לאלכוהול ומת. 27.4.2001. בגיל 54.
ביוני השנה נחגוג שבעים שנים להולדתו. נתחפש לאנשים שמחים. נעשה מסיבה על גג כולבו שלום. הקשיבו לאלבום. בשניות הראשונות אולי תחשבו שמי ששר זה דילן הדועך, או קווין קויין הדועך, או ג'ון לנון הדועך. אבל גרהם היה בן 25 כשהקליט את הדבר הזה. הקול שלו בשיר האחרון, "בלפאסט", שיר כל כך אירי עממי ייתן לכם מראה שונה. אם דילן הוא גאון רחוב ולו ריד הוא גאון בור עמוק שבשנותיו האחרונות יצא מהבור לגן פורח פחות או יותר, גן ללא גדר, גרהם הוא ילד-זקן ששותה ושותה, שר ושר, בפאב קטן.

שר על הקפיצה מגג גבוה אבל גם על חברות אמת (ראו את הטקסט של השיר הכי מפורסם שלו "סבסטיאן"). ושוב על קפיצה מגג גבוה. אבל גם על מישהי שבגלל אהבה נכזבת אליה כדאי לקפוץ מגג גבוה. כי אין ולא תהיה מישהי כמוה.
שר ושר. שותה ושותה.
אתם צמאים?

001 (3)