עדיין

1977. שבועון הרוק האנגלי "סאונדס". הראשון מבין עיתוני רוק שם ששם לב על הפאנק. גארי בושל (Garry Bushell), עיתונאי רוק גאון וכוכב בדפוס, משתדל למכור טי שירט שלו של "בלאק סאבת" דווקא בהופעה של "הקלאש". לא מזהים אותו. בושל, אחד מהאנשים הכי נחמדים שפגשתי, מקפל ל-א-ט את החולצה, מכניס אותה לשקית ניילון ונותן לי אותה. לונדון קורעת את ליבי כי האנגלית שלי נבובה, באתי רק לשבוע ואני מגמגם כשבושל, בסגנון הזבנגי שלו, אומר לי ש"כותב גאון הוא זה שלמשפטים שהוא כותב יש מוזיקה שלא מזכירה בכלום מוזיקה / צליל, אלא בוראת מולך מידבר שמעליו שמיים בלי דבר או שדה גדול מוצף גשם שמעליו עננים אפלים והכל / הקול מראים לך שתפקידך בעולם כל כך קטן, כל כך אפסי, שאתה מבין שלפני שנולדת ואחרי שתמות העולם כמנהגו נוהג. אנשים ייוולדו, ימותו, יעשו דברים / ילדים ורק הרגישים ביניהם יבינו שתובנות כאלה הן מתנה יקרת ערך: תובנות שיצמצמו עד לאפס את האגו שלהם, יהפכו אותם ליותר רגועים, יותר סובלניים, יותר שמחים, פחות מקנאים ודכאוניים. זו השמחה הגדולה ביותר. זה פירושו של אושר. זה פירושו של עושר. "אני" – הוא אומר, "כל כך משתדל לכתוב כך. קרא, למשל, את הספר 'הנער האבוד' של הסופר האמריקאי תומאס וולף משנת 1937 ותבין".

הו, כמה שאני משתדל לכתוב כמו בושל. עיתונאי רוק שמבין שכתיבה נוגעת על רוק זה ללכת בלי תחתונים: זה מגרד יותר, אבל אז אתה מודע שיש לך תחת, ביצים, זין או כוס. לא רק פנים יפים מגולחים / מזוקנים / חלקים / מאופרים. את הגירוד, כאב, עצבים, אתה מוציא על הקוראים שלך. ויותר מכך על עצמך. הסופרת / משוררת האוסטרית האגדתית אינגבורג בכמן קראה לזה: "להשתקע בשטח ההפקר שבין בית הקברות לנמל התעופה".

באותה שנה, 1977, מופיע ויניל חדש של הפסנתרן ארתור רובינשטיין. בו שתי יצירות: "קטעי פנטסיה אופוס 12" של רוברט שומן והסונטה "אופוס 31" של בטהובן. הביצוע פה של רובינשטיין לשומן לא פחות ממדהים: כי הוא מדבר בדיוק את מה שגארי בושל אמר. אני חושב שרגעי תובנה כזו הם לא פחות מנס. רובינשטיין היה אז בן 90 (!). הוא ימות כעבור חמש שנים. כנראה שרק כשאתה כל כך קרוב / חושב על המוות, אתה יכול לומר (בנגינה, בציור, במילים וכו') דברים כאלה.

אבל גארי בושל היה אז בן עשרים ומשהו.
אולי זו ההוכחה שהוא גאון?
הרשת מלאה במאמרים שלו.

רובינשטיין ניסה להתאבד בגיל עשרים ואחד בגלל עוניו והמחשבה שהוא פסנתרן גרוע. הוא ניסה לתלות את עצמו. נכשל, נפל לרצפה, בכה כמבוגר שמצטער שילדותו נגמרה. נרגע. הרעב הציק לו. יצא מביתו למסעדה זולה והחליט לחבק את החיים. נסו להשיג את ההקלטה הזו. מס' התקליט: ARL-1-2397 ותבינו למה למרות הכל אני עדיין חי.

bushelloi

סגור לתגובות.