הטיסה

קובי אור 1948-2016

"אני יצאתי. אתם עוד בבוץ".

–

התלתל והטלטול

כשהתחלתי לכתוב בעיתונים אדם ברוך אמר לי: "אתה יודע לאן אתה הולך? מהר מאוד תגיע למקום שעיתונאים, סופרים, משוררים וכו' מגיעים אליו: תתעורר עם הנץ החמה, ובמקום לבדוק אם בת זוגך עדיין נושמת, אם אחד מתלתליה לא מסתיר את אפה ומפריע לה לנשום, לפני שאתה רוחץ פנים ומשתין, תרוץ לתיבת המכתבים כדי לשלוף, רועד בכל גופך את עיתון הבוקר לראות אם פירסמו את המאמר / שיר / סיפור / ראיון שלך. זו התנהגות של ג'אנקי. אין כותב שלא מגיע בספיד למצב הזה. מי שיגיד לך שאצלו זה אחרת, תגיד לו שהוא שקרן".

בוקר טוב שקרנים. המחזאי יוסף מונדי ("זה מסתובב", "המשיח") ז"ל קרא לאנשים כאלה "הקומוניסטים האחרונים" – יודעים שהם מתנהגים לא נכון, אבל לא מסוגלים להפסיק.

אני נמוג עם השנים, אבל עוד פועמת בי תכונה חשובה: לראות בברור לא רק פרצופים של בני אדם, אלא לזהות את ההתמכרויות שלהם.

יש בביתי תיקייה מפורטת של כותבים / מוזיקאים שאני מכיר ובה רשימות ההתמכרויות הסודיות / גלויות שבהם.

אני נראה ילד אבל האישונים שלי הם צבתות של עקרב.

ההפך ממכורים הם אמנים של מילים / מוזיקה / ציור וכו' שהם כל כך טהורים, נקיים ברמה גבוהה באמת, ענקיים רוחניים, שאינך צריך לשוחח איתם במילים, אלא להביט איך הם מנגנים (להביט, לא רק לשמוע) כשהם מחזיקים כלי נגינה (או מקישים בקלידי מחשב) כדי להבין שהם לא מתעוררים בבוקר ולפני שרואים את בת זוגם ממהרים לתיבת הדואר וכו', אלא הם בכלל לא ישנים. היצירתיות שלהם ערה 24 שעות ביממה. הם לא מקשיבים לאגו שלהם, אלא לאנטי אגו של העולם: לאמת שמעבר לו. חיי היומיום קטנים עליהם. התאווה לכסף, פרסים, פירסום מאוד נמוכה אצלם. זה לא שיצירה שלהם בצורתה הסופית, הסגורה, כל כך חשובה להם: הם מגדלים אותה כאנשים (מלאכים?) ששותלים עצים שברבות הימים ישלחו שורשים שיהרסו את ריצפת הבתים של השכנים שלהם, של השכונה שלהם, של המדינה שלהם, שיפילו את תושבי המדינה שלהם, השכונה שלהם, השכנים שלהם מהכורסאות הנוחות שלהם בהן הם, אותם תושבים, מבזבזים את זמנם בציפייה לתענוגות בפרוטה. לחיות זה לא ליהנות. לחיות ממש זה לגלות ולשנות. יום אחד תראו שהשתילים הקטנים יהפכו לעצים כל כך גבוהים, שכוכבים ספקניים, שלא בטוחים שבאמת הם גבוה בשמים, יוכלו להתגרד במבוכה בעזרת צמרותיהם החדות.

תכירו מוזיקאי גאון כזה שפועל פה: איגור קרוטוגולוב (בתמונה). מנגן לא רק בהרכב "קרוזנשטרן ופרוהוד", אלא ביותר. ב"לבונטין 7", ביום שישי, הוא מנגן נפלא בבס, אחר כך מפרק אותו ל-666 חלקים ומנגן בכל חלק כל כך יפה שביום שבת החזנים בבית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי בתל אביב ירטיבו מעונג. אתם מכירים הגדרה טובה יותר למקוריות?

קל להשיג דיסקים שלו. ואם אתם מספיק רגישים כדי לשמוע שכשציפורים על עצים שרות, בעצם העצים-הענפים, העלים, השורשים – עונים להן, תבינו את פירוש המילה "גמילה".
–