ארכיון חודשי: יוני 2016

הטיסה

קובי אור 1948-2016

"אני יצאתי. אתם עוד בבוץ".


שולחן עבודה 001

התלתל והטלטול

כשהתחלתי לכתוב בעיתונים אדם ברוך אמר לי: "אתה יודע לאן אתה הולך? מהר מאוד תגיע למקום שעיתונאים, סופרים, משוררים וכו' מגיעים אליו: תתעורר עם הנץ החמה, ובמקום לבדוק אם בת זוגך עדיין נושמת, אם אחד מתלתליה לא מסתיר את אפה ומפריע לה לנשום, לפני שאתה רוחץ פנים ומשתין, תרוץ לתיבת המכתבים כדי לשלוף, רועד בכל גופך את עיתון הבוקר לראות אם פירסמו את המאמר / שיר / סיפור / ראיון שלך. זו התנהגות של ג'אנקי. אין כותב שלא מגיע בספיד למצב הזה. מי שיגיד לך שאצלו זה אחרת, תגיד לו שהוא שקרן".

בוקר טוב שקרנים. המחזאי יוסף מונדי ("זה מסתובב", "המשיח") ז"ל קרא לאנשים כאלה "הקומוניסטים האחרונים" – יודעים שהם מתנהגים לא נכון, אבל לא מסוגלים להפסיק.

אני נמוג עם השנים, אבל עוד פועמת בי תכונה חשובה: לראות בברור לא רק פרצופים של בני אדם, אלא לזהות את ההתמכרויות שלהם.

יש בביתי תיקייה מפורטת של כותבים / מוזיקאים שאני מכיר ובה רשימות ההתמכרויות הסודיות / גלויות שבהם.

אני נראה ילד אבל האישונים שלי הם צבתות של עקרב.

ההפך ממכורים הם אמנים של מילים / מוזיקה / ציור וכו' שהם כל כך טהורים, נקיים ברמה גבוהה באמת, ענקיים רוחניים, שאינך צריך לשוחח איתם במילים, אלא להביט איך הם מנגנים (להביט, לא רק לשמוע) כשהם מחזיקים כלי נגינה (או מקישים בקלידי מחשב) כדי להבין שהם לא מתעוררים בבוקר ולפני שרואים את בת זוגם ממהרים לתיבת הדואר וכו', אלא הם בכלל לא ישנים. היצירתיות שלהם ערה 24 שעות ביממה. הם לא מקשיבים לאגו שלהם, אלא לאנטי אגו של העולם: לאמת שמעבר לו. חיי היומיום קטנים עליהם. התאווה לכסף, פרסים, פירסום מאוד נמוכה אצלם. זה לא שיצירה שלהם בצורתה הסופית, הסגורה, כל כך חשובה להם: הם מגדלים אותה כאנשים (מלאכים?) ששותלים עצים שברבות הימים ישלחו שורשים שיהרסו את ריצפת הבתים של השכנים שלהם, של השכונה שלהם, של המדינה שלהם, שיפילו את תושבי המדינה שלהם, השכונה שלהם, השכנים שלהם מהכורסאות הנוחות שלהם בהן הם, אותם תושבים, מבזבזים את זמנם בציפייה לתענוגות בפרוטה. לחיות זה לא ליהנות. לחיות ממש זה לגלות ולשנות. יום אחד תראו שהשתילים הקטנים יהפכו לעצים כל כך גבוהים, שכוכבים ספקניים, שלא בטוחים שבאמת הם גבוה בשמים, יוכלו להתגרד במבוכה בעזרת צמרותיהם החדות.

תכירו מוזיקאי גאון כזה שפועל פה: איגור קרוטוגולוב (בתמונה). מנגן לא רק בהרכב "קרוזנשטרן ופרוהוד", אלא ביותר. ב"לבונטין 7", ביום שישי, הוא מנגן נפלא בבס, אחר כך מפרק אותו ל-666 חלקים ומנגן בכל חלק כל כך יפה שביום שבת החזנים בבית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי בתל אביב ירטיבו מעונג. אתם מכירים הגדרה טובה יותר למקוריות?

קל להשיג דיסקים שלו. ואם אתם מספיק רגישים כדי לשמוע שכשציפורים על עצים שרות, בעצם העצים-הענפים, העלים, השורשים – עונים להן, תבינו את פירוש המילה "גמילה".

001 (6)

ריבולבר

תצלום שנוגע בי יותר ממילה. לפני שלוש שנים פגשתי לראשונה ספר של לורנס בלוק. סופר מתח. בדף האחורי היה תצלום שמצורף פה. בלוק נראה כמוכר במכולת משנות השישים המוקדמות של המאה שנגמרה. שנות ילדותי. לבוש מצ'וקמק, חגורה שחורה מעל כרס, שיער דליל, חיוך ירח. Lawrence Block. הו, כמה רציתי אבא / אח / חבר שדומה לו. כעבור שנים שינה לגמרי את הופעתו. שפם, בגדים מצוחצחים, חיוך מצליחן. אולי בגלל שהתעשר. ספריו נמכרים אחלה. גם מאוד מעורך ומופרס. ג'יימס מ.קיין, סופר מתח נערץ שכתב את "הדוור תמיד מצלצל פעמיים", אמר עליו: "הוא לא מתחפש. הוא לא משחק. כאן כישרון כתיבה בשיאו". בשנים האחרונות בלוק חזר למראה המצ'וקמק. אולי בגלל גילו המאוד מבוגר. התצלום הנ"ל גרם לי להתחיל לקרוא ספרי מתח.

שישה או שבעה מספריו תורגמו לעברית. אחד מהם על ידי יותם ראובני. בלוק, פעם אלכוהוליסט, בנה את גיבורו המפורסם ביותר, סקודר, פחות מיותר בדמותו. למשל, בת זוגו של הבלש- ויש ביניהם סיפור אהבה אדיר – היא זונה לשעבר. סקודר, היה קליינט שלה. אני חושב שבקשר הזה ביניהם בלוק אומר שלפעמים סיפור אהבה גדול (אגב, ראוי יותר לכתוב "אמת אהבה") קורה הרחק מעבר להיגיון, ל"סדר וניקיון", מעבר לציפיות ולמקובל. כמו הרבה מעשי פשע. בדיוק כמו "סטיות" עם או בלי מירכאות. בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, חור התחת של העיר הגדולה, אתם יכולים לראות זונה שצווארה חתוך, אבל גם לפגוש את מלכת הלבבות שלכם. מדממת, כי ליבה חתוך. לכן, אולי ספרי בלש / מתח הם הדיווח הספרותי העמוק ביותר על חיינו. תנו כבוד למה שחותך עמוק יותר. ספרות לא משחקת.

בעצם, אל תתנו כבוד. כמו שמוזיקת רוק לא זקוקה למרצים באוניברסיטה / מוזיאונים, מרצים בורגנים נפוחים מחשיבות עצמית, כך ספרי מתח לא צריכים "חכמים" שמנסים לשכנע שסופר מתח כמו הנינג מנקל ראוי להיות מוצמד להיינריך בל. מנקל לא צריך להישען על אף אחד. הוא אחר. והוא נפלא כשהוא לבד.

רוב סופרי המתח (גם בישראל) הם בסה"כ בוני מצבות שחולמים להתפרסם. עושים כסף מאנשים מתים. מיעוטם, ובלוק שייך לכאלה, שוב ושוב אומרים קדיש על קבר נרצחים עריריים. זה מעשה אציל. זה נקרא יושר. זו כתיבה כנה. תמצאו בה עומק נדיר. הנה שורות מהספר "השד יודע אם גמרת" (התרגום קצת עקום אבל בסדר) של לורנס בלוק. ראויות להתבוננות עמוקה:
"אין צדק בחיים. הכל מקרי. אלוהים בוחש בסיר מזוין מלא פתקים ובמקרה שולף פתק עם השם שלך". "אני מוכרח להמשיך. אני לא יכול להפסיק. אני מוכרח להמשיך. זו כל התוכנית. בעשר מילים. סמואל בקט אמר את זה". "כששום דבר לא מסתדר, מה שנותר לעשות זה להביט בחלון בגשם שיורד". "והסתכלתי מבעד לחלון בעקבות האחרונים של השקיעה: כתם ורוד סגול בקצה השמיים המאפילים". "ספר לי על הלילה בו דחפת קנה אקדח לפיך".

לפני שנים אמר העיתונאי אורי אבנרי בשידור רדיו: "הסופר הגרמני, חתן פרס נובל, היינריך בל, תומך בקבוצת הטרור 'באדר מיינהוף'". אני אומר לכם את זה כדי כשתקראו, לדוגמה, בעיון ספרי מתח שבדים / איסלנדים / נורווגים, גרדו את השכבה החיצונית שלהם. נראה אם תדעו לגלות משהו מפוצץ יותר מ"מי הרוצח?" / דמויות מעניינות / התייחסות לשנאת זרים / חשבון עם מיליונרים נוכלים / סיפורים על ילדות אכזרית מאוד / חשיפת פאשיסטים. מפוצץ יותר כי מישהם שהמילה "צדק" מדממת מצווארם אורבים לכם בחדרי מדרגות, בכיכרות. אתם יודעים לקרוא? אתם רואים שהכיסים שלהם נפוחים מאקדחים? לכו לחדרי האמבטיה שלכם. הסתכלו בראי. תראו שאורבים אלה הם אתם עצמכם. שום אמבטיות לא יורידו ממכם את האמת הזו.

002 (4)