אמריקה

אני מקווה שתבינו. הבלוג הזה הוא לא כרטיס ביקור. היופי שבכרטיס הביקור שלי היה שהמילים "עיתונאי", "סופר", "כותב" שבו עלו באש. אבל הוא נגנב על ידי כותבים לא מוכשרים. הם מנסים להשתמש בו. הם נכשלים. בקרוב אתנקם בהם.

תארו לכם צליל התנגשות בין שני חלזונות פוגש בצליל נשיקת פרידה של זונות על לחי כמרים אחרי זיון. ובמרחק מה מהם, בסלואו מושן, אלוהים אוסף בשתיקה את שברי הבטחותיו. משהו כזה.

האם איוב, זה מהתנ"ך, גירד את פצעיו בסתם שברי חרס או בשברי לוחות הברית אותם ניפץ משה בהר סיני?
כך אני מתאר את המוזיקה של המלחינה הרוסייה-טטארית סופיה גוביידולינה.

"אני לא מנסה למצוא היגיון במבנה של שיר, לא מנסה לכפות היגיון על חוסר ההיגיון בעולם. אני משתדל לכתוב יפה. פשוט לכתוב יפה. לפעמים יופי רומז שאולי, מי יודע, אחר מותנו נגיע למקום בו המושגים 'חולי, 'אכזבה' לא קיימים" – אמר סופר / מבקר רוק אמריקאי גרייל מרקוס. אולי למקום בו אין מוות. אגב, על המצבה שלי יהיה כתוב "פייה עם ביצים".

סימן קריאה לא נכון בשבילי. רק סימן שאלה. אני יודע כלום. שואף לחזור לימים טובים שם פקפקתי כמעט בכל דבר. בכל דיבור. הפוסטים הגרועים שלי הם אלה בהם אני מתיימר לגלות לכם את "אמריקה". הפוסטים הבינוניים שלי הם אלה שם אני מתיימר לגרום לכם לחוש שאתם מבלים באמריקה. אמריקה של מקום נכסף ברוקנרול, במוזיקה קלאסית. בפוסטים הטובים שלי אני משתדל לגרום לכם לסמוך לחלוטין רק על עצמכם. לסמוך כל כך עד שפגישה אקראית או מתוכננת שלכם במישהו / משהו תזעזע אתכם עד כדי איבוד עשתונות / כיוון / ביטחון עצמי. כן, להוריד אתכם על הברכיים.

בוא נפסיק לרגע. אני ניגש להזריק. תכף אחזור. זהו. חזרתי. עכשיו נמשיך:

מה השעה המדויקת? מה עושה המתופף כשחמי רודנר שר בפעם הראשונה את המילה "גאולה" בשיר הידוע הזה? חמי הוא בחור מוכשר. אני בונה עליו שיום יבוא בו ישנה לגמרי את העדפותיו למוזיקה. לא מפני שכיום הן פסולות, אלא משום שאני מזהה בהקלטותיו רעב. לא רעב לדיוק, אלא רעב להגיע למקומות שרוקיסטים / פופיסטים ישראליים לא מעוניינים להתעסק איתם. רוקיסטים / פופיסטים ישראליים אוהבים להגיע אל… בניגוד להם רודנר, וזה נפלא, אוהב לעבור מ…. זה הבדל מהותי.

כל המילים פה הם תגובה למה שמבקר מוזיקה קלאסית ב"הארץ" כתב על סופיה גוביידולינה (בתצלום למטה): "המוזיקה הסתומה שלה". האם הוא התכוון שהוא לא מצליח לפענח את דקויות המבנים המוזיקליים שלה? מה דעתו על מה שיוסף טל, הקומפוזיטור הישראלי, מאסטר אמיתי, אמר על בלה ברטוק: "מי יודע, אולי יום אחד נוכל להבין את המוזיקה שלו?".

בנו של מבקר הספרות, המרצה והפילוסוף פרופ' מנחם ברינקר, סיפר לי שלאביו לוקח בכל פעם חצי שעה ויותר לקנות גבינה לבנה במכולת. הוא שב וחוקר האם גבינה בת חצי אחוז שומן עדיפה על זו בת שלושה אחוז, על זו בת חמישה אחוז וכו'. איש כזה נלחם ברעב שבתוכו. אנשים כאלה שונאים משהו לא ברור, "סתום", תוהו ובוהו. הם חייבים לפרשן. להסביר. לגלות את לב ה"משמעות". האם במילה "ציפור" נתן זך התכוון בשיריו לבחורה או לאיבר מין גברי? בעצם הם מחפשים להפוך את חייהם לכיסא נוח. בעצם הם פחדנים. פוחדים מרעב. פוחדים מהמציאות. והמציאות היא סימן שאלה. הרי כל בוקר כשאתה יוצא מהבית הלב שלך או מטען חבלה אחר עשוי להתפוצץ תחת רגלך. עדיף למות מרעב מאשר לחיות כעב בשר נהנתן.

ובכן, קודם כל תשיגו דיסק עם יצירה של גוביידולינה ותקשיבו. תנסו כלום. תציבו סימן שאלה בכל רגע בו אתם מקשיבים. קודם קול, תשכחו איפה אתם נמצאים. במקלט? בפיסגת מגדל אייפל? בחדר הנוח / לא נוח שלכם? בתדר הרגיל שלכם? אתם לבד? מי שמקשיב אתכם ליצירה זו אהוב עליכם או שאתם תקועים איתו בגלל בדידות? כואב לכם משהו? מישהו מאיים עליכם? אתם שולטים בחייכם? אתם שולטים על משהו / מישהו? גוביידולינה אומרת במוזיקה שלה שלא צריך להעסיק את עצמך בלהיות צודק. במקום זה צריך אומץ לטעות. צריך אומץ לתהות. כן אומץ לתעות. ורק אז, רק אז…
–

הנחיתה

"איך אלמד אתכם לצלול? הרי אתם עומדים כמו עלים נידפים ברוח". – עזר וייצמן, מפקד חיל האוויר בהרצאה לפני מועמדים לקורס טייס.

אמרו: "קובי לא יזכה לעולם בתחרות 'כוכב נולד' אלא רק בתחרות 'כוכב מת', בגלל שהטקסטים שלו דכאוניים, אפלים. קובי הוא כותב זומבי".
אז אמרתי לעצמי: "אקח את זה עד הסוף, או כמעט עד הסוף".

אחד בעיתון הגדיר טקסט שלי במילים "שש אלי תהום". יש בזה יותר ממשהו. כל כך הרבה שנים רקדתי משמחה אבל רק על שפת תהום.
דעו: אם תסתכלו הרבה זמן בתהום, היא תפתה אתכם לקפוץ לתוכה.
לוקאס פוס, מלחין ומנצח קלאסי אמר על יצירתו של ארנולד שנברג "פירו הסהרורי": "אחרי שאני מקשיב אני רץ ופותח את החלונות בביתי".
והוא גר בקומה השלוש עשרה.
אל תגידו שלא מפתה אתכם להקשיב ליצירה הזאת.

יש לכם סורגים בחלונות?

כבר בגיל צעיר הבטחתי לעצמי שכמו שאין לי סורגים בחלומות, כך אחיה ללא סורגים. הטינופת שהשפרצתי סביבי במקומות כמו גנים ציבוריים, חוף ים, חדרי מדרגות, אזור פחי זבל בבניינים ישנים מאוד וחדשים מאוד…
גם בפנזינים ובבלוג שלי?

תמיד רציתי לשבור את הסורגים שמאפיינים עיתונות רוק. פעם התחלתי לכתוב את הביוגרפיה של ענבל פרלמוטר. אבל במקום להתרכז בהקלטות שלה להביא את הדגש הכי חזק על מה היא עשתה, מה היא חשבה, איך היא עשתה את מה שחשבה, איך היא חשבה על מה שלא עשתה וכו'. כלומר, לשבור את הכללים איך צריכה עיתונות רוק להיראות / להישמע. אני לא גלריה. אני חדר עבודה לא נקי.
או תוף מלא תחבושות משומשות.
כן, צריך גם כזה. אפילו במטוסים של דונלד טראמפ והילארי קלינטון
העיתון בו הייתי אמור לפרסם קטעים מהביוגרפיה הזו סרב להדפיסם. "אתה טס גבוה מדי, רחוק מדי, מסוחרר מדי" – אמרו לי.

כן, הטיסה.

במטוס שלי אין הרבה נוסעים, יש רק דיילת אחת – הבחורה שאני אוהב. הוא עובר את מהירות הקול. את מהירות הכל. את מהירות האור. אור קובי ינחת בקרוב. תהנו מהמוזיקה.

אביא לכם קטע משיר פלאי ביותר של ישראל אלירז. בגלל שהבלוג הזה מוגדר כבלוג מוזיקה, תחברו לקטע הזה מוזיקה:

"מכניס ידו לכיסו ומוצא שם אצבעות שמישהו
שכח, הוא מחזיק בהן כילד באבר מין".

–