הנחיתה

"איך אלמד אתכם לצלול? הרי אתם עומדים כמו עלים נידפים ברוח". – עזר וייצמן, מפקד חיל האוויר בהרצאה לפני מועמדים לקורס טייס.

אמרו: "קובי לא יזכה לעולם בתחרות 'כוכב נולד' אלא רק בתחרות 'כוכב מת', בגלל שהטקסטים שלו דכאוניים, אפלים. קובי הוא כותב זומבי".
אז אמרתי לעצמי: "אקח את זה עד הסוף, או כמעט עד הסוף".

אחד בעיתון הגדיר טקסט שלי במילים "שש אלי תהום". יש בזה יותר ממשהו. כל כך הרבה שנים רקדתי משמחה אבל רק על שפת תהום.
דעו: אם תסתכלו הרבה זמן בתהום, היא תפתה אתכם לקפוץ לתוכה.
לוקאס פוס, מלחין ומנצח קלאסי אמר על יצירתו של ארנולד שנברג "פירו הסהרורי": "אחרי שאני מקשיב אני רץ ופותח את החלונות בביתי".
והוא גר בקומה השלוש עשרה.
אל תגידו שלא מפתה אתכם להקשיב ליצירה הזאת.

יש לכם סורגים בחלונות?

כבר בגיל צעיר הבטחתי לעצמי שכמו שאין לי סורגים בחלומות, כך אחיה ללא סורגים. הטינופת שהשפרצתי סביבי במקומות כמו גנים ציבוריים, חוף ים, חדרי מדרגות, אזור פחי זבל בבניינים ישנים מאוד וחדשים מאוד…
גם בפנזינים ובבלוג שלי?

תמיד רציתי לשבור את הסורגים שמאפיינים עיתונות רוק. פעם התחלתי לכתוב את הביוגרפיה של ענבל פרלמוטר. אבל במקום להתרכז בהקלטות שלה להביא את הדגש הכי חזק על מה היא עשתה, מה היא חשבה, איך היא עשתה את מה שחשבה, איך היא חשבה על מה שלא עשתה וכו'. כלומר, לשבור את הכללים איך צריכה עיתונות רוק להיראות / להישמע. אני לא גלריה. אני חדר עבודה לא נקי.
או תוף מלא תחבושות משומשות.
כן, צריך גם כזה. אפילו במטוסים של דונלד טראמפ והילארי קלינטון
העיתון בו הייתי אמור לפרסם קטעים מהביוגרפיה הזו סרב להדפיסם. "אתה טס גבוה מדי, רחוק מדי, מסוחרר מדי" – אמרו לי.

כן, הטיסה.

במטוס שלי אין הרבה נוסעים, יש רק דיילת אחת – הבחורה שאני אוהב. הוא עובר את מהירות הקול. את מהירות הכל. את מהירות האור. אור קובי ינחת בקרוב. תהנו מהמוזיקה.

אביא לכם קטע משיר פלאי ביותר של ישראל אלירז. בגלל שהבלוג הזה מוגדר כבלוג מוזיקה, תחברו לקטע הזה מוזיקה:

"מכניס ידו לכיסו ומוצא שם אצבעות שמישהו
שכח, הוא מחזיק בהן כילד באבר מין".

PHOTO_18028079_61862_20198253_ap

סגור לתגובות.