ארכיון חודשי: אוגוסט 2016

הסימן

ק' חודר בעיניו את הנערה שמוכרת מציתים. בפרוטות האחרונות שלו רכש כרטיס טיסה למדריד. לראות משחק של "אתלטיקו מדריד" קבוצת הכדורגל שהוא אוהב. הוא עומד קרוב למוכרת המציתים. הגשם עוד יורד. היא עומדת חשופה לגשם. ק' בא אליה, קונה חמישה מציתים ונותן לה את המטריה שלו. היא לוקחת. את עיניה הוא ייקח לחלומות שלו.

מדריד בסתיו. בישראל עכשיו סוף הקיץ. ספטמבר לא בגשם.

אני חושב שלכל אחד יש שיר שלוקח אותו לשניות / רגעים של שלווה עמוקה. שלווה שמעבר לעולם הזה. אני חושב שאם נקשיב טוב לשיר כזה יתברר לנו שלא השיר כולו, מראשיתו עד סופו מביא לנו שלווה כזו, אלא רסיסים מהשיר. לפעמים מילה אחת שבו. צליל פריטת גיטרה. נקישת תוף. צליל פריטת גיטרה… עבורי, שיר כזה הוא Big Log, מתוך אלבום סולו ישן "The principle of moments" של רוברט פלאנט, זמר "לד זפלין". השיר היפה ביותר שהוא הקליט. בעצם, רק צלילי הגיטרה שבשיר הזה. לגיטריסט קוראים רובי בלאנט.

לפעמים מילה אחת… או בית אחד מתוך שיר ארוך מביאים את זה. למשל, בית שחותם שיר בשם "ולאחר זמן שעבר" מספר שירים ישן, "ערב עם סו", של אורי ברנשטיין. משורר נפלא:

"כשבא הערב מעלים את האור
בבית. ירח במקומו. שנה
במחזוריה הקבועים.
כל מה שעליך לעשות, סו,
הוא להיוולד מחדש כחיה".

בשירים של ברנשטיין יש שלווה גדולה. אם תשאלו אותו מאין היא באה אני מאמין שיגיד לכם שביום בו הבין שלעולם לא כתב ולא יכתוב שיר ברמה של חברו הקרוב נתן זך, הוא הכיר את השלווה. כי הוא הפסיק להתחרות. אחד הדברים המרתיעים בברנז'ה הספרותית (גם המוזיקלית) היא התחרותיות באצבעות של סכינים. כל אחד שם רוצה להוכיח שהוא כוכב גדול יותר מהשני. שהוא מתקרב יותר מהשני לפרס ישראל. זה מצחיק, משום שאף אחד מהם לא כתב / יכתוב שיר ברמה של "יופייה אינו ידוע" של נתן זך. או "סיפור אהבים" של אבידן. או "וידוי" של אלכסנדר פן. אז למה הם ממשיכים להתחרות? הרי זה נורא להיות מכור.

לפני העלייה למטוס שיביא אותי חזרה לארץ החרימו לי את המציתים. אני מקווה שנשארו לי אמצעים אחרים להדליק אש. הטקסטים שלי, אני חושב שכבר הרגשתם בזה, כּוֹבִים מחודש לחודש. אף אחת לא באה אלי לחפש משהו שעדיין מצית אצלי. לעזאזל, הרי אני נמצא פה בתל אביב ולא במדריד!

כמו שכותב אורי ברנשטיין בשיר מתוך "ערב עם סו":

"אני צמאה
אמרה וקמה ממקומה ועל רגלה
היה סימן של חבורה כהה".

קובי 001

בת יענה

נטישה הולכת ונמשכת. שלי את מוסיקת הרוק. היא משעממת אותי יותר ויותר. לא משום שהיא משעממת. היא משעממת אותי. אני אשם בזה. שתי סיבות לזה. יחסית למוסיקה קלאסית הרוק מאוד פשוט. הקשיבו למשל לפרק האחרון בסימפונית יופיטר של מוצרט. או ל"פלי סלון פלי" של פייר בולז. אח"כ הקשיבו ללו ריד / ג'ון קייל. אל תקפצו ותגידו: "אבל הרי פראנק זאפה… אפילו פייר בולז המלחין האוונגרדיסט והמנצח הגאון ניצח על יצירותיו". או תפנו אותי לנגינת סטיב האו מלהקת "יס". תבינו, אני לא טוען שמוסיקה קלאסית טובה יותר מרוק או שהיא פשטנית. היא יותר פשוטה.

יש לי בעיה עם פשטות. "אולי העולם שלנו אינו הטוב שבעולמות, אבל הוא אחד מהיותר פשוטים" – אמר הסופר וויליאם בורוז.

החוכמה בחיים היא ליהנות מדברים פשוטים. שמונחים לפניך ואתה צריך רק לגעת בהם. החוכמה לא לאפות ביצי בת יענה בתנור ולשפוך עליהם משיער סנאי מעורבב בביצי דג סלמון שטוגנו בחמאה תאילנדית בדיוק במשך 17 דקות. החוכמה ליהנות מלחם ומים. מהספרים של רוי מונפסאן. מהשירים של יעקב גלעד. מספרי המפקח מגרה של ג'ורג' סימנון. לא רק מהשירים של סטפן מלרמה וממשמעות נסתרת של הכלב בלק באחד מספרי עגנון.

יש לי בעיה עם פשטות. משום שאני פוחד ממנה. אני פוחד מהמציאות. המציאות היא פשוטה: קשה, אכזרית. לכן אני משתדל לעבות אותה, לכסות אותה בעשרות פרשנויות. במילים אחרות אני מתכחש למציאות. אני בורח. לכן אני מחפש פילוסופית מעמקים בשירים של "גאן קלאב" או לו ריד. מזל שאני לא אוהב מוסיקה מזרחית. אחרת הייתי מגלה "אוצרות" ב"מעמקי" שירים של קובי פרץ ואייל גולן.

אני מודע לסיבובי הראש שלי. משהו עקום אצלי. אני חולם לגור באיסלנד, ובלב יודע שכדי להגיע לאיסלנד, אצטרך לחרוש את מדבר סהרה.
איזה פחד.

לכן אני מקנא בעיתונאי הפופ / רוק של "ישראל היום" סער גמזו. הוא יודע שכותב אינטליגנטי שרוצה להרים קופסת גפרורים מהמדרכה פשוט מתכופף ומרים אותה, ולא כמוני, מזמין מנוף של 12 טון. הרי לא צריך ללמוד פסיכולוגיה כדי לזהות ניצנים לא דמוקרטים בממשלה הנוכחית.

לכן "קרמטוריום" מעניק את פרס מזרק השנה, פרס לעיתונאי הרוק הבולט השנה, לסער גמזו.

פאק אוף קובי אור!

הקשבה חזקה לביצועי הפסנתרן הקלאסי כריסטיאן צימרמן העלתה בי מחשבה ששורות יפות / דימויים יפהפיים יותר משהם מועילים לקורא, הם מועילים לכותב אותם. זו דרך זולה לברוח מהבדידות. להתחמק ממנה. אבל מבדידות לא צריך לברוח. צריך להתעמת איתה. נכון? ונזכרתי בדברים של מבקר רוק אנגלי ותיק Mat Snow שאמר "כתיבה טובה על רוק זה להתחיל בפקפוק בחשיבות המושגים 'איכות', 'יופי' ולסיים בפקפוק במושג 'עומק', ואז להישאר רק עם פקפוק במושג 'ביחד'". מט סנו אגב, כתב פעם שהאלבום "סרג'נט פפר" של הביטלס "הוא הכי אוברייטד ברוק".

הסיבה השנייה להתרחקות שלי מהרוק היא שעמוק עמוק בראש אני יודע שאין מוות בעולם. שזה לא נכון שכשאנחנו מתים אנחנו מתים. שהכל / הקול נגמר. כתבתי "אני יודע". את ההוכחות לכך אני שומר בינתיים בסוד. זה לא סוד סודי במיוחד. תקשיבו לסונטות האחרונות לפסנתר של שוברט ובטהובן ותיראו. אם המציאות לא עיוורה אתכם, תיראו בבירור מה קורה אחרי מותכם. הקשיבו לביצוע הפסנתרן אלפרד ברנדל למוסיקה הזאת. ברנדל הוא מין סער גמזו. מצד אחד: פשוט, ענייני, ומצד שני הוא סער גמזו שמבין שיש קופסאות גפרורים בהן גפרורים שרופים שכשאתם שולפים אותם דווקא הם מדליקים בעיניכם את האמת שמעבר לגבול המציאות.

בסיום אחת ההופעות השנה של "סייקק טי.וי" אומר ג'נסיס פי. אוריג' לקהל: "אחרי ההופעה לאן תלכו? לפאב? הביתה? אל תעשו את זה. זה קרוב מדי".
התרחקו קצת מהרוק. הוא קרוב מדי. לכו רחוק.

כשלו ריד נפגש בארץ עם עיתונאים, לפתע הוא אמר: "כעת התור שלי לשאול אתכם: הקשבתם פעם לאורנט קולמן?".

מי זה אורנט קולמן? חפשו בגוגל ותקשיבו. לכו באמת בצד הפראי.

קובי 2 001 (3)

הפעמון

כשהייתי צעיר ושוטטתי בלילות בגנים ציבוריים, בכל מקום שהשפכתי בנו אחר כך מנזר. לכן יש קוראים שאומרים לי שבכל פעם שהם קוראים אותי הם שומעים צליל פעמונים.
באמת.

דיסק ישן "פתח את ליבך" של שרון הולצמן. דיסק יפהפה ועמוק. ראוי שייכתב עליו ספר שלם. "יש דברים שאי אפשר להסתפק בלכתוב עליהם 700 מילים" אמר מבקר הספרות נסים קלדרון שכותב גם על רוק.

בדיסק הזה לשרון קול שדיי מזכיר את קולו של יוסי בבליקי מ"פונץ'". קול של מישהו שבאמצע הלילה עולה לגג ביתו החשוך, מביט סביב, מביט גם לשמיים, ושוב מסביב, ואומר / לוחש: "יש כאן מישהו?".
הוא מחפש את אלוהים.

כשאני כותב אני שולה גוויות מאגמים ומחפש בכיסים שלהן דרכונים בהם מוטבע אישור כניסה לגיהינום.
הדיסק הזה של הולצמן נשמע יותר רענן מרוב הדיסקים שיצאו אתמול.

בואו נלך שם עמוק: מכת התוף שמסיימת את השיר "כל פרידה" היא אנטיתזה לקצב הכל כך ספידי ורקיד שמאפיין את שלוש הדקות ועשרים ושתיים השניות שקדמו למכת התוף. זה לא תעלול. זה לא סתם צליל. זה תוף שמלא בתחבושות משומשות. בשיר "חרוזים" הולצמן מושך את המילה "בדיה" כמו ג'אנקי. ומי שלא שמע איך מכור לסמים מבטא את המילים "שקר", "בדיה", "אשליה", משהו דפוק בהשכלה המילולית שלו. את המילה "ילדותי" בשיר "פו הדוב" הולצמן מושך בגעגועים בעוצמה בלתי שכיחה, בעומק בלתי שכיח ברוק הישראלי.

בשיר "מעיין" הוא מושך את המילה "משתוקק" וזה צפוי, אבל מאוחר יותר בבית האחרון בשיר כשהוא שר את המילה "יגיע", ההברה האחרונה במילה ממש שוקעת. וזה כבר לא צפוי. זה הפוך מהצפוי. זה מיוחד. זה, זה יצירתי.

הגענו לשיר "מחר יקרה לי משהו טוב". תקשיבו בעיון: יש בשיר הזה מילה אחת שהולצמן שר בהתפעלות מהממת. מילה אחת שהדרך בה הוא שר אותה מצליחה, ואולי זה הפלא השמיני שבעולם, להשקיט להרבה רגעים את הרעב הארור, הנצחי שבי. ואני לא מתכוון לרעב לאוכל או לאהבה. או לאפלה המבורכת בגנים ציבוריים. נראה אם אתם מסוגלים לשמוע את המילה הזו. לא אגלה לכם אותה. תעשו את זה לבד. זה הרבה יותר קל מלהפשיט נזיר מהגלימה שלו בגן ציבורי בחושך. בלילה.

קובי 1 001