הפעמון

כשהייתי צעיר ושוטטתי בלילות בגנים ציבוריים, בכל מקום שהשפכתי בנו אחר כך מנזר. לכן יש קוראים שאומרים לי שבכל פעם שהם קוראים אותי הם שומעים צליל פעמונים.
באמת.

דיסק ישן "פתח את ליבך" של שרון הולצמן. דיסק יפהפה ועמוק. ראוי שייכתב עליו ספר שלם. "יש דברים שאי אפשר להסתפק בלכתוב עליהם 700 מילים" אמר מבקר הספרות נסים קלדרון שכותב גם על רוק.

בדיסק הזה לשרון קול שדיי מזכיר את קולו של יוסי בבליקי מ"פונץ'". קול של מישהו שבאמצע הלילה עולה לגג ביתו החשוך, מביט סביב, מביט גם לשמיים, ושוב מסביב, ואומר / לוחש: "יש כאן מישהו?".
הוא מחפש את אלוהים.

כשאני כותב אני שולה גוויות מאגמים ומחפש בכיסים שלהן דרכונים בהם מוטבע אישור כניסה לגיהינום.
הדיסק הזה של הולצמן נשמע יותר רענן מרוב הדיסקים שיצאו אתמול.

בואו נלך שם עמוק: מכת התוף שמסיימת את השיר "כל פרידה" היא אנטיתזה לקצב הכל כך ספידי ורקיד שמאפיין את שלוש הדקות ועשרים ושתיים השניות שקדמו למכת התוף. זה לא תעלול. זה לא סתם צליל. זה תוף שמלא בתחבושות משומשות. בשיר "חרוזים" הולצמן מושך את המילה "בדיה" כמו ג'אנקי. ומי שלא שמע איך מכור לסמים מבטא את המילים "שקר", "בדיה", "אשליה", משהו דפוק בהשכלה המילולית שלו. את המילה "ילדותי" בשיר "פו הדוב" הולצמן מושך בגעגועים בעוצמה בלתי שכיחה, בעומק בלתי שכיח ברוק הישראלי.

בשיר "מעיין" הוא מושך את המילה "משתוקק" וזה צפוי, אבל מאוחר יותר בבית האחרון בשיר כשהוא שר את המילה "יגיע", ההברה האחרונה במילה ממש שוקעת. וזה כבר לא צפוי. זה הפוך מהצפוי. זה מיוחד. זה, זה יצירתי.

הגענו לשיר "מחר יקרה לי משהו טוב". תקשיבו בעיון: יש בשיר הזה מילה אחת שהולצמן שר בהתפעלות מהממת. מילה אחת שהדרך בה הוא שר אותה מצליחה, ואולי זה הפלא השמיני שבעולם, להשקיט להרבה רגעים את הרעב הארור, הנצחי שבי. ואני לא מתכוון לרעב לאוכל או לאהבה. או לאפלה המבורכת בגנים ציבוריים. נראה אם אתם מסוגלים לשמוע את המילה הזו. לא אגלה לכם אותה. תעשו את זה לבד. זה הרבה יותר קל מלהפשיט נזיר מהגלימה שלו בגן ציבורי בחושך. בלילה.

קובי 1 001

סגור לתגובות.