בת יענה

נטישה הולכת ונמשכת. שלי את מוסיקת הרוק. היא משעממת אותי יותר ויותר. לא משום שהיא משעממת. היא משעממת אותי. אני אשם בזה. שתי סיבות לזה. יחסית למוסיקה קלאסית הרוק מאוד פשוט. הקשיבו למשל לפרק האחרון בסימפונית יופיטר של מוצרט. או ל"פלי סלון פלי" של פייר בולז. אח"כ הקשיבו ללו ריד / ג'ון קייל. אל תקפצו ותגידו: "אבל הרי פראנק זאפה… אפילו פייר בולז המלחין האוונגרדיסט והמנצח הגאון ניצח על יצירותיו". או תפנו אותי לנגינת סטיב האו מלהקת "יס". תבינו, אני לא טוען שמוסיקה קלאסית טובה יותר מרוק או שהיא פשטנית. היא יותר פשוטה.

יש לי בעיה עם פשטות. "אולי העולם שלנו אינו הטוב שבעולמות, אבל הוא אחד מהיותר פשוטים" – אמר הסופר וויליאם בורוז.

החוכמה בחיים היא ליהנות מדברים פשוטים. שמונחים לפניך ואתה צריך רק לגעת בהם. החוכמה לא לאפות ביצי בת יענה בתנור ולשפוך עליהם משיער סנאי מעורבב בביצי דג סלמון שטוגנו בחמאה תאילנדית בדיוק במשך 17 דקות. החוכמה ליהנות מלחם ומים. מהספרים של רוי מונפסאן. מהשירים של יעקב גלעד. מספרי המפקח מגרה של ג'ורג' סימנון. לא רק מהשירים של סטפן מלרמה וממשמעות נסתרת של הכלב בלק באחד מספרי עגנון.

יש לי בעיה עם פשטות. משום שאני פוחד ממנה. אני פוחד מהמציאות. המציאות היא פשוטה: קשה, אכזרית. לכן אני משתדל לעבות אותה, לכסות אותה בעשרות פרשנויות. במילים אחרות אני מתכחש למציאות. אני בורח. לכן אני מחפש פילוסופית מעמקים בשירים של "גאן קלאב" או לו ריד. מזל שאני לא אוהב מוסיקה מזרחית. אחרת הייתי מגלה "אוצרות" ב"מעמקי" שירים של קובי פרץ ואייל גולן.

אני מודע לסיבובי הראש שלי. משהו עקום אצלי. אני חולם לגור באיסלנד, ובלב יודע שכדי להגיע לאיסלנד, אצטרך לחרוש את מדבר סהרה.
איזה פחד.

לכן אני מקנא בעיתונאי הפופ / רוק של "ישראל היום" סער גמזו. הוא יודע שכותב אינטליגנטי שרוצה להרים קופסת גפרורים מהמדרכה פשוט מתכופף ומרים אותה, ולא כמוני, מזמין מנוף של 12 טון. הרי לא צריך ללמוד פסיכולוגיה כדי לזהות ניצנים לא דמוקרטים בממשלה הנוכחית.

לכן "קרמטוריום" מעניק את פרס מזרק השנה, פרס לעיתונאי הרוק הבולט השנה, לסער גמזו.

פאק אוף קובי אור!

הקשבה חזקה לביצועי הפסנתרן הקלאסי כריסטיאן צימרמן העלתה בי מחשבה ששורות יפות / דימויים יפהפיים יותר משהם מועילים לקורא, הם מועילים לכותב אותם. זו דרך זולה לברוח מהבדידות. להתחמק ממנה. אבל מבדידות לא צריך לברוח. צריך להתעמת איתה. נכון? ונזכרתי בדברים של מבקר רוק אנגלי ותיק Mat Snow שאמר "כתיבה טובה על רוק זה להתחיל בפקפוק בחשיבות המושגים 'איכות', 'יופי' ולסיים בפקפוק במושג 'עומק', ואז להישאר רק עם פקפוק במושג 'ביחד'". מט סנו אגב, כתב פעם שהאלבום "סרג'נט פפר" של הביטלס "הוא הכי אוברייטד ברוק".

הסיבה השנייה להתרחקות שלי מהרוק היא שעמוק עמוק בראש אני יודע שאין מוות בעולם. שזה לא נכון שכשאנחנו מתים אנחנו מתים. שהכל / הקול נגמר. כתבתי "אני יודע". את ההוכחות לכך אני שומר בינתיים בסוד. זה לא סוד סודי במיוחד. תקשיבו לסונטות האחרונות לפסנתר של שוברט ובטהובן ותיראו. אם המציאות לא עיוורה אתכם, תיראו בבירור מה קורה אחרי מותכם. הקשיבו לביצוע הפסנתרן אלפרד ברנדל למוסיקה הזאת. ברנדל הוא מין סער גמזו. מצד אחד: פשוט, ענייני, ומצד שני הוא סער גמזו שמבין שיש קופסאות גפרורים בהן גפרורים שרופים שכשאתם שולפים אותם דווקא הם מדליקים בעיניכם את האמת שמעבר לגבול המציאות.

בסיום אחת ההופעות השנה של "סייקק טי.וי" אומר ג'נסיס פי. אוריג' לקהל: "אחרי ההופעה לאן תלכו? לפאב? הביתה? אל תעשו את זה. זה קרוב מדי".
התרחקו קצת מהרוק. הוא קרוב מדי. לכו רחוק.

כשלו ריד נפגש בארץ עם עיתונאים, לפתע הוא אמר: "כעת התור שלי לשאול אתכם: הקשבתם פעם לאורנט קולמן?".

מי זה אורנט קולמן? חפשו בגוגל ותקשיבו. לכו באמת בצד הפראי.

קובי 2 001 (3)

סגור לתגובות.