הסימן

ק' חודר בעיניו את הנערה שמוכרת מציתים. בפרוטות האחרונות שלו רכש כרטיס טיסה למדריד. לראות משחק של "אתלטיקו מדריד" קבוצת הכדורגל שהוא אוהב. הוא עומד קרוב למוכרת המציתים. הגשם עוד יורד. היא עומדת חשופה לגשם. ק' בא אליה, קונה חמישה מציתים ונותן לה את המטריה שלו. היא לוקחת. את עיניה הוא ייקח לחלומות שלו.

מדריד בסתיו. בישראל עכשיו סוף הקיץ. ספטמבר לא בגשם.

אני חושב שלכל אחד יש שיר שלוקח אותו לשניות / רגעים של שלווה עמוקה. שלווה שמעבר לעולם הזה. אני חושב שאם נקשיב טוב לשיר כזה יתברר לנו שלא השיר כולו, מראשיתו עד סופו מביא לנו שלווה כזו, אלא רסיסים מהשיר. לפעמים מילה אחת שבו. צליל פריטת גיטרה. נקישת תוף. צליל פריטת גיטרה… עבורי, שיר כזה הוא Big Log, מתוך אלבום סולו ישן "The principle of moments" של רוברט פלאנט, זמר "לד זפלין". השיר היפה ביותר שהוא הקליט. בעצם, רק צלילי הגיטרה שבשיר הזה. לגיטריסט קוראים רובי בלאנט.

לפעמים מילה אחת… או בית אחד מתוך שיר ארוך מביאים את זה. למשל, בית שחותם שיר בשם "ולאחר זמן שעבר" מספר שירים ישן, "ערב עם סו", של אורי ברנשטיין. משורר נפלא:

"כשבא הערב מעלים את האור
בבית. ירח במקומו. שנה
במחזוריה הקבועים.
כל מה שעליך לעשות, סו,
הוא להיוולד מחדש כחיה".

בשירים של ברנשטיין יש שלווה גדולה. אם תשאלו אותו מאין היא באה אני מאמין שיגיד לכם שביום בו הבין שלעולם לא כתב ולא יכתוב שיר ברמה של חברו הקרוב נתן זך, הוא הכיר את השלווה. כי הוא הפסיק להתחרות. אחד הדברים המרתיעים בברנז'ה הספרותית (גם המוזיקלית) היא התחרותיות באצבעות של סכינים. כל אחד שם רוצה להוכיח שהוא כוכב גדול יותר מהשני. שהוא מתקרב יותר מהשני לפרס ישראל. זה מצחיק, משום שאף אחד מהם לא כתב / יכתוב שיר ברמה של "יופייה אינו ידוע" של נתן זך. או "סיפור אהבים" של אבידן. או "וידוי" של אלכסנדר פן. אז למה הם ממשיכים להתחרות? הרי זה נורא להיות מכור.

לפני העלייה למטוס שיביא אותי חזרה לארץ החרימו לי את המציתים. אני מקווה שנשארו לי אמצעים אחרים להדליק אש. הטקסטים שלי, אני חושב שכבר הרגשתם בזה, כּוֹבִים מחודש לחודש. אף אחת לא באה אלי לחפש משהו שעדיין מצית אצלי. לעזאזל, הרי אני נמצא פה בתל אביב ולא במדריד!

כמו שכותב אורי ברנשטיין בשיר מתוך "ערב עם סו":

"אני צמאה
אמרה וקמה ממקומה ועל רגלה
היה סימן של חבורה כהה".

קובי 001

סגור לתגובות.