צמח בר

לא אוהב את הלחנים של נחום היימן. הם מזכירים לי יושבים נינוחים סביב מדורה, אוכלים תפוחי אדמה ומקסימום מעבירים צינגלה. אני אוהב יוצרים כמו לו ריד וג'ון קייל שעמדו ליד מדורה שקלו בדעתם / ליבם אם לזנק לתוכה ולהישרף, או לנסות לשרוף את המדורה שבליבם.

זה הבדל ענק.

לפני כמה שנים בעכו נכחתי בערב בו זמרים ערבים שרו בערבית את "כמו צמח בר" לחן של נחום היימן ומילים של שפירא. באגרופים קפוצים. הם הפכו את השיר האולטרה אישי הזה להימנון פלסטינאים שדוחפים אצבע משולשת לפרצוף יהודים ישראלים שלא מוכנים להשלים עם העובדה שחי איתם ציבור פלסטיני שמרגיש כ"צמח בר". עד שישיג מדינה משלו.

חבל שהיימן לא נכח בהופעה. גם סי היימן לא נכחה. גם קוטנר לא.

ברגע בו יצירה עוזבת את שולחן מי שעשה אותה, הצרכן רשאי לפרש אותה איך שירצה. למצוא בה מה שיחפוץ. אפילו בניגוד לכוונת היוצר. אתה יוצר אותה מחדש. ידעתם למשל, שולדימיר הורוביץ, הפסנתרן הקלאסי הגאון נהג להוסיף תווים ליצירות "הקדושות" כאשר ניגן אותן?

כן. להוסיף. כן. לשנות. כן להפוך.

לפני כמה שנים הופיע דיסק עברי יפהפה בשם "עולם רחוק" של הילי בוימל. מוסיקה עמוקה מאוד, לא שואפת להיות להיט קליל. לא אוונגרדית, אבל מקורית. לחנים שמכילים רצף צלילים שבנוי מהפתעות אקוסטיות: "מאיפה בוימל הביאה את החיבור הכה מיוחד הזה?". ההפקה של אבי ליבוביץ' מעוררת התפעלות: לכל צליל, ממש לכל צליל בדיסק הזה יש גוף, נשימה, נשמה כאילו היה תינוק שזה עתה נולד, שחלומות, מילים, בגדים וגם חיבוקים עדיין לא לכלכו אותו. לאחד השירים קוראים "עולם רחוק" והוא מדבר על "קריסטל". הקריסטל הוא שם קוד לסם חזק וממכר ביותר. מתחבק עם הרואין. כמובן שזאת לא הייתה כוונתה של הילי בוימל. אבל ראו כמה זה מתאים:

"הנה אני
בערב סגרירי
על חוף באי
וגשם בראי
משמי קריסטל – אף לא ענן אחד
בוכה מטר על גג ליבי בלבד..
עולם רחוק
קסמו מתוק
אם לא אפחד – אצלול אל תוך מימיו אחיה לעד".

קנו את האלבום הזה. סעו, עופו בשלום.
–