שמי קובי ואני סולם יעקב. סולם רעוע שיגרום לכם להחליק איתו לגיהינום. מי שרוצה להגיע לגן עדן שיסע לבתי הזונות בבנגקוק.
קוק.
בגבעתיים בין כיכר נח לכיכר כופר הישוב היה סניף של בנק דיסקונט. לפני שנים נהגנו חברים שלי ואני לטפס בלילות בלי סולם על הקירות החיצוניים שלו, ולרשום בצבע שחור מה אנחנו חושבים על הבנקאות הישראלית. באותיות גדולות, גסות, יפות להפליא כמו חזירי ים. עד שחבר אחד (קובי) נפל ושבר את הראש.
היה לנו קוק והיו לנו ביצים.
והיו לנו עיניים כך שיכולנו לקרוא הרבה עיתוני רוק אנגליים: "סאונדס", "מלודי מייקר", "NME", "זיגזאג".
ב"מלודי מייקר" גילינו את העיתונאי לינדן ברבר (Lynden barber). מאוחר יותר ברבר (בתצלום למטה) עוזב את העיתון, עובר לגור באוסטרליה שם הוא עוד גר, ומתחיל לכתוב ב"NME". היום הוא כותב בעיקר על קולנוע. חפשו אותו בגוגל.
לינדן ברבר הוא סידור פרחים יפני בעציצים / לבבות שבורים.
ציור עדין בצבעי מים. כשהמים מעורבבים בזרע. כשהזרע בא מאוננות. כשאוננות באה מבדידות. ילד שנותן לחבר שלו את אקדח הפלסטיק שלו ובתמורה מקבל את היכולת לשמוע זמיר מקונן.
ברגעים היותר עמוקים בכתבות שלו ברבר הוא ילד שממשיך למצוץ אצבע גם אחרי שמישהו / מישהם עקרו את כל ציפורני אצבעותיו.
הפוסט הזה הוא קינה על דעיכת עיתונות רוק. חלפו הימים שזגזגנו בין עיתונאי הרוק הנפלאים סיימון פרס, ג'ון וויילד, לינדן ברבר, מט סמית' (מלודי מייקר), אמריק ריי, דון ווטסון, רצ'רד קוק (NME), גארי בושל, מיסטר ספנסר, סנדי רוברטסון (סאונדס).
אין יותר כותבים שמטפסים על קירות גבוהים. שלא פוחדים ליפול ולשבור את הראש. שלהם ושל הקוראים שלהם. הפלסטיק ניצח.
–
crematoriumm.wordpress.com 