ארכיון חודשי: נובמבר 2016

הקיר

שמי קובי ואני סולם יעקב. סולם רעוע שיגרום לכם להחליק איתו לגיהינום. מי שרוצה להגיע לגן עדן שיסע לבתי הזונות בבנגקוק.
קוק.

בגבעתיים בין כיכר נח לכיכר כופר הישוב היה סניף של בנק דיסקונט. לפני שנים נהגנו חברים שלי ואני לטפס בלילות בלי סולם על הקירות החיצוניים שלו, ולרשום בצבע שחור מה אנחנו חושבים על הבנקאות הישראלית. באותיות גדולות, גסות, יפות להפליא כמו חזירי ים. עד שחבר אחד (קובי) נפל ושבר את הראש.

היה לנו קוק והיו לנו ביצים.
והיו לנו עיניים כך שיכולנו לקרוא הרבה עיתוני רוק אנגליים: "סאונדס", "מלודי מייקר", "NME", "זיגזאג".

ב"מלודי מייקר" גילינו את העיתונאי לינדן ברבר (Lynden barber). מאוחר יותר ברבר (בתצלום למטה) עוזב את העיתון, עובר לגור באוסטרליה שם הוא עוד גר, ומתחיל לכתוב ב"NME". היום הוא כותב בעיקר על קולנוע. חפשו אותו בגוגל.

לינדן ברבר הוא סידור פרחים יפני בעציצים / לבבות שבורים.

ציור עדין בצבעי מים. כשהמים מעורבבים בזרע. כשהזרע בא מאוננות. כשאוננות באה מבדידות. ילד שנותן לחבר שלו את אקדח הפלסטיק שלו ובתמורה מקבל את היכולת לשמוע זמיר מקונן.

ברגעים היותר עמוקים בכתבות שלו ברבר הוא ילד שממשיך למצוץ אצבע גם אחרי שמישהו / מישהם עקרו את כל ציפורני אצבעותיו.

הפוסט הזה הוא קינה על דעיכת עיתונות רוק. חלפו הימים שזגזגנו בין עיתונאי הרוק הנפלאים סיימון פרס, ג'ון וויילד, לינדן ברבר, מט סמית' (מלודי מייקר), אמריק ריי, דון ווטסון, רצ'רד קוק (NME), גארי בושל, מיסטר ספנסר, סנדי רוברטסון (סאונדס).

אין יותר כותבים שמטפסים על קירות גבוהים. שלא פוחדים ליפול ולשבור את הראש. שלהם ושל הקוראים שלהם. הפלסטיק ניצח.

buddy

המחדד

ללכלך אני יודע. משום שניקיון מרתיע אותי. גדלתי בבית פולני. אפשר היה לאכול אפילו בתוך אמבטיה. שמירה מטורפת על ניקיון. כבר מגיל צעיר מאוד עשיתי דווקא. התלכלכתי בכוונה. מרחתי בוץ (ועוד דברים חומים) על קירות, סדינים, שטיחים. ידעתי לקרוא לפני גיל 5. בגיל 5 הכניסו אותי לכיתה א': "הילד כל כך מוכשר, שחבל לחכות לגיל שש". נהגתי לשרוט את השולחן לידו השיבו אותי. מכיתה א' עד כיתה ד' בבית ספר "דובנוב" בתל אביב ישבתי קבוע ליד שולחן עם לאה בגין, ביתו של מנחם בגין. גנבתי ממנה מחדד פלסטיק בצורת מגהץ עליו כתוב "מייד אין ג'רמני" – "תוצרת גרמניה". אבא שלה הטיף באותן שנים נגד יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. מאיפה הגיע המחדד? לאה הייתה ילדה פראית. ארבע שנים נשענה עלי כבד. התביישתי לומר לה שתזוז. עד היום לא השתחררתי מהביישנות בקשר לבחורות. ביום הולדתי החמישי הורי הקמצניים הביאו לי מתנה צעצוע: כיסא זעיר מפלסטיק ובו יושב אדם. בכיתי מעלבון. הם רצו לחנות תל אביבית "טננבוים" (קיימת עד היום) ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב והחליפו את הצעצוע ל"חתול במגפיים". הספר הראשון שקיבלתי מתנה. מאז ועד מותם לא קיבלתי מהם מתנות.

אולי לא הגיע לי?

דוד שלי קראו לו "דויד" הביא לי מתנה כלבלב. הכנסתי את הכלבלב לקופסת קרטון גדולה והתיישבתי עליה. הורי המבוהלים הצילו את הכלבלב והחזירו אותו לדוד. עוד עדות לתאוות ההרס, האנטי בניה, הלכלוך שבי?

אולי משם התפתחה המשיכה שלי לרוק שהוא יותר הרס מאשר בניה, התפתחות לקצוות הרעים, המלוכלכים.

הפעם הראשונה שרצחתי מישהו הייתה כשהייתי בן…

אני מספר את כל זה ל"דויטש נפאל" ( ("Deutsch Nepal" ממוזיקאי הנויז השבדים הקשוחים שכה אהובים עלי. הוא הופיע רק פעם אחת בארץ ב"לבונטין 7". ראו בתצלום למטה. הגבר המזוקן. הוא אוהב שאני מהבודדים שכשמדברים איתו לא מנסים לקשור אותו לימין האולטרה קיצוני, הפשיסטי שפורח באירופה. הוא כן משתייך לאנשים מאוד מוכשרים שאוהבים לשרוט את סביבתם (ואת כל הנגינה שלהם), שדברים שקשורים להיסטוריה הגרמנית מרתקים אותם, שלא אוהבים לגהץ את המקומטות שבחיים, שבגיל צעיר מאוד סבלו מילדים ומנערים שנשענו עליהם / ניצלו אותם. מוזיקאים שההופעות האלימות שלהם הם כיסוי לביישנות הקיצונית שלהם. שנראים כמו תנין מרובה שיניים ובעצם הם חתולים במגפי משי.
כל כך קשה לחיות וליצור בצורה כזו.

ל"דויטש נפאל" הרבה דיסקים. לפעמים הם מגיעים ל"אוזן השלישית". אל תחמיצו אותם.
אם אתם מחפשים במוסיקה צחוקים, שלווה, שביעות רצון – אין לכם מה לעשות בהם. אבל אם אתם מחפשים יללה, רוצחים שכשאף אחד לא רואה פושטים את תחתוני המשי שלהם ותוחבים אותם לפיהם כדי להשתיק את הבדידות הצורחת שלהם – תקשיבו לדיסקים האלה.

בשנת 1920 מפרסמים אנדרה ברטון ופיליפ סופו שיר / לא שיר / כן שיר ובו השורה המדהימה: "עובדי הביוב של גן העדן מכירים היטב את העכברושים הלבנים אשר רצים תחת כס האלוהים". במוסיקה של "דויטש נפאל" העכברושים לגמרי לא לבנים. והם ענקיים. אולי אפילו יותר מאלוהים.

"דויטש נפאל" לקח את שמו משיר של להקת הקראוט הגרמנית "אמונדול 2". הנה התמליל שלו. בואו ננסה לפענח אותו. בייחוד למי הכוונה במילה "גנרל". אולי כך נאהב את העירום שלנו:

ליד העריסה שלי עמד גנרל
אומר: "איזה ילד יפה
יהפוך לגבר שבעתיד אותו אוהב
אולי יהיה מושל בממלכה גרמנית בנפאל".

נולדתי
בשדה קרב
נלחם בגבורה
הנה הניצחון בא.

אבל אבל אבל
אולי הוא טעה
גנרל גנרל גנרל.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-1-001-3

הפנס

אין לפחד מהמוות. הרבה טועים בי. חושבים שהטקסטים שלי אפלים. דיכאוניים. לא. להפך. הם (מנסים) אומרים שההרפתקה הגדולה שצפויה לנו מתרחשת אחרי מותנו. ישששש משהו, מישהו, איזה דבר, איזה איזור, איזו הוויה שנמצאת מעל אלוהים.

לכן, הטקסטים שלי הם יותר מליטוף מנחם. יותר מהרגעה. הם עידוד. שימחה. כיף. חיוך.
הביצוע של הכנר שלמה מינץ לקונצ'רטו לכינור ותזמורת של המלחין הפיני יאן סיבליוס מדבר בדיוק על דברים אלה.

תקשיבו. עלו לגוגל ומיצאו פרטים על סיבליוס והמוסיקה שלו.
לסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה שורה נפלאה: "הטבע הוא ההבדל בין הנפש לאלוהים". אני חושב שהמוסיקה של סיבליוס היא ויכוח מעמיק של אדם עם המשפט הזה. הוא נכון או לא?

כעת עשו מאמץ והקשיבו לפרק השני בקונצ'רטו מס' 1 לפסנתר ותזמורת של צ'ייקובסקי בביצוע הישן נושן של אמיל גיללס והפילהרמונית של ניו יורק בניצוח זובין מהטה. גיללס, בגאונות שלו, "מספר" בנגינה שהיופי שבעולם, השמחה שבעולם, הניקיון שבעולם, בעצם מכסים על משהו עמוק, אמיתי יותר: על הכיעור, המחלות, האלימות, הסירחון, האכזריות שבעולם. על המהות שבדבר הקרוי עולם. אני חושב שהמשפט הזה נכון.

הגענו כעת לשלב השלישי. הקשיבו לשיר "Hurt Me", אחד השירים היפים ביותר שחוברו אי פעם, של הגיטריסט, זמר וכותב ג'וני ת'נדרס (Johnny Thunders), אקס ה"ניו יורק דולס". ראו תצלום שלו למטה. השנה מלאו / התרוקנו 25 שנים למותו. הוא לא הגיע ליום הולדתו הארבעים.

אני מדלג על סיפורי הסמים וההרס העצמי שלו, ונוגע במשהו קשה. כדי לתאר את נגינתו אני נעזר בציטוט מספר של Randy Wanye White, סופר מתח אמריקאי אדיר, חתן פרס ג'ון די. מקדונלד, שאינו מוכר כלל בארץ. כבר הבנתם שהבלוג שלי גם נועד להכיר לכם סופרי מתח שעדיין לא תורגמו לעברית: "הפנס שלו האיר אותי וגם את חנה. הוא שאל: 'את מזדיינת עם האיש הזה?'. 'תוריד את הפנס מהעיניים שלנו' אמרתי, מגשש אחרי הטי-שירט, התחתונים והמכנסיים שלי. היה לי הרושם שזו הפעם הראשונה שהוא ראה את חנה עירומה.. הוא הוריד את הפנס. 'את מבינה, חנה, מה את עושה לי?' הייתה לי הרגשה שמאוד כואב לו ושהוא מאוד מאוד מופתע… והוא ממשיך: 'זאת לא בדיחה חנה, את יודעת מה קרה לחבר ארוך השיער שלך? לפני כמה שעות מצאו אותו בצד הכביש, אנשים היכו אותו כל כך חזק, שהוא על סף מוות'. הוא השליך את הטי-שירט על פניה. 'לקחו אותו לבית חולים, אם זה מעניין אותך' ".

הקטע הזה מכיל בתוכו אמיתות שיותר גדולות מהמילים. הרי כל אמנות גדולה היא טי-שירט שמושלכת על פרצופנו. מדגישה את העירום שלנו. הקטע הקצר הזה מדבר על אהבה, מין, קנאה, הסרת בגדים, כיסוי.
אני חושב שהתרגום הנ"ל של טקסט של רנדי וויין ווייט הוא תרגום שלו ל- "Hurt Me" של ת'נדרס בלי לשמוע אותו. אז איך השיר הזה הגיע אליו? כנראה שהתשובה באמת נישאת ברוח.

אולי הדברים האלה ישמשו כמצבה לזכרו של צ'רלי מגירה שמת אתמול בגרמניה.

001-7