המחדד

ללכלך אני יודע. משום שניקיון מרתיע אותי. גדלתי בבית פולני. אפשר היה לאכול אפילו בתוך אמבטיה. שמירה מטורפת על ניקיון. כבר מגיל צעיר מאוד עשיתי דווקא. התלכלכתי בכוונה. מרחתי בוץ (ועוד דברים חומים) על קירות, סדינים, שטיחים. ידעתי לקרוא לפני גיל 5. בגיל 5 הכניסו אותי לכיתה א': "הילד כל כך מוכשר, שחבל לחכות לגיל שש". נהגתי לשרוט את השולחן לידו השיבו אותי. מכיתה א' עד כיתה ד' בבית ספר "דובנוב" בתל אביב ישבתי קבוע ליד שולחן עם לאה בגין, ביתו של מנחם בגין. גנבתי ממנה מחדד פלסטיק בצורת מגהץ עליו כתוב "מייד אין ג'רמני" – "תוצרת גרמניה". אבא שלה הטיף באותן שנים נגד יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. מאיפה הגיע המחדד? לאה הייתה ילדה פראית. ארבע שנים נשענה עלי כבד. התביישתי לומר לה שתזוז. עד היום לא השתחררתי מהביישנות בקשר לבחורות. ביום הולדתי החמישי הורי הקמצניים הביאו לי מתנה צעצוע: כיסא זעיר מפלסטיק ובו יושב אדם. בכיתי מעלבון. הם רצו לחנות תל אביבית "טננבוים" (קיימת עד היום) ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב והחליפו את הצעצוע ל"חתול במגפיים". הספר הראשון שקיבלתי מתנה. מאז ועד מותם לא קיבלתי מהם מתנות.

אולי לא הגיע לי?

דוד שלי קראו לו "דויד" הביא לי מתנה כלבלב. הכנסתי את הכלבלב לקופסת קרטון גדולה והתיישבתי עליה. הורי המבוהלים הצילו את הכלבלב והחזירו אותו לדוד. עוד עדות לתאוות ההרס, האנטי בניה, הלכלוך שבי?

אולי משם התפתחה המשיכה שלי לרוק שהוא יותר הרס מאשר בניה, התפתחות לקצוות הרעים, המלוכלכים.

הפעם הראשונה שרצחתי מישהו הייתה כשהייתי בן…

אני מספר את כל זה ל"דויטש נפאל" ( ("Deutsch Nepal" ממוזיקאי הנויז השבדים הקשוחים שכה אהובים עלי. הוא הופיע רק פעם אחת בארץ ב"לבונטין 7". ראו בתצלום למטה. הגבר המזוקן. הוא אוהב שאני מהבודדים שכשמדברים איתו לא מנסים לקשור אותו לימין האולטרה קיצוני, הפשיסטי שפורח באירופה. הוא כן משתייך לאנשים מאוד מוכשרים שאוהבים לשרוט את סביבתם (ואת כל הנגינה שלהם), שדברים שקשורים להיסטוריה הגרמנית מרתקים אותם, שלא אוהבים לגהץ את המקומטות שבחיים, שבגיל צעיר מאוד סבלו מילדים ומנערים שנשענו עליהם / ניצלו אותם. מוזיקאים שההופעות האלימות שלהם הם כיסוי לביישנות הקיצונית שלהם. שנראים כמו תנין מרובה שיניים ובעצם הם חתולים במגפי משי.
כל כך קשה לחיות וליצור בצורה כזו.

ל"דויטש נפאל" הרבה דיסקים. לפעמים הם מגיעים ל"אוזן השלישית". אל תחמיצו אותם.
אם אתם מחפשים במוסיקה צחוקים, שלווה, שביעות רצון – אין לכם מה לעשות בהם. אבל אם אתם מחפשים יללה, רוצחים שכשאף אחד לא רואה פושטים את תחתוני המשי שלהם ותוחבים אותם לפיהם כדי להשתיק את הבדידות הצורחת שלהם – תקשיבו לדיסקים האלה.

בשנת 1920 מפרסמים אנדרה ברטון ופיליפ סופו שיר / לא שיר / כן שיר ובו השורה המדהימה: "עובדי הביוב של גן העדן מכירים היטב את העכברושים הלבנים אשר רצים תחת כס האלוהים". במוסיקה של "דויטש נפאל" העכברושים לגמרי לא לבנים. והם ענקיים. אולי אפילו יותר מאלוהים.

"דויטש נפאל" לקח את שמו משיר של להקת הקראוט הגרמנית "אמונדול 2". הנה התמליל שלו. בואו ננסה לפענח אותו. בייחוד למי הכוונה במילה "גנרל". אולי כך נאהב את העירום שלנו:

ליד העריסה שלי עמד גנרל
אומר: "איזה ילד יפה
יהפוך לגבר שבעתיד אותו אוהב
אולי יהיה מושל בממלכה גרמנית בנפאל".

נולדתי
בשדה קרב
נלחם בגבורה
הנה הניצחון בא.

אבל אבל אבל
אולי הוא טעה
גנרל גנרל גנרל.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-1-001-3

סגור לתגובות.