הסוד

"נזירים" (Monks) שרים ומנגנים כמו שאני כותב. כלומר גרוע, אבל אחרת שיש בה שריפה. כמו…. כמו… כמו לשבת על ספסל ליד בית כנסת בבגדי ליצן, ואת מי שנכנס / יוצא מהבית הזה לשאול: "מתי לאחרונה בישלתם מרק והבאתם אותו לשכן הזקן והבודד שגר בבניין שלכם?". וגם להכניס לבית הכנסת מה שכל כך חסר בו: חיוך. השידוך הזה בין הומור צולע ומשהו עקום שלא מסתדר טוב אבל יש בו אמת עמוקה. שגיאות קתיב באל-פה. שמסיר את הסדין שמכסה את העובדה שאת הדברים שבאמת אנשים צריכים לעשות הם כמעט לא עושים.

"אלוהים זה מה שאנחנו עושים לאחרים ולעצמנו" – אמר הסופר יורם קניוק. ולעשות אפשר גם בשדה פתוח, בכביש, בבית, בחנויות וכו' ולא רק במנזרים ובבתי כנסת.

"נזירים" היו להקת רוק אמריקאית באמצע שנות השישים. לי הם מזכירים ילד בן 10 שהמציא פחיות קולה שלא מחלידות, פחיות שקופות שאפשר לראות דרכן ממה באמת עשוי המשקה הזה.

פחיות הקולה מזכירות לי פופ-ארט. אנדי וורהול שהיה קשור ל"מחתרת הקטיפה". לו ריד וחבריו הושפעו מה"נזירים".

חמישה חיילים אמריקאים ששירתו בגרמניה. התלבשו כנזירים, הסתפרו כנזירים: תספורת חיילים עם קרחת באמצע. אומר המתופף שלהם:
"?????????????"

כאן אביא אתכם לאוניברסיטה להרצאה על הקשר בין ה"נזירים" ותנועת הדאדא. וגם לקשר לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק. הנה: "מה שעולה לנו על העצבים, שבאמת מטריד אותנו ב'אחר' היא הדרך המוזרה שבה הוא מארגן את ההתענגות שלו (למשל השירים והריקודים ה'רועשים' שלו). הדבר שלנו נתפס כמשהו שאינו נגיש ומאוים על ידו".

אני יכול להמשיך בציטוטים כאלה, אבל אתנזר מהם.

"מה לרוקנרול ולמוזיקה טובה?" שאל מבקר הרוק ניק קוהן (Nik cohn) בספר המופת שלו "Ball the Wall".
פעם אמרתי לבחורה "את יודעת, עטור מצחך זהב שחור" וקיבלתי ממנה יריקה בפנים. בצדק. "אם יהיה לי זהב על המצח אסיר אותו ואת הכסף אתרום לנזקקים" – היא אמרה.

ה"נזירים" הם הרוק הצודק שמכסה את הפרצוף שלכם.

כשביקרתי בליטא, שם נולדה אימא שלי, ראיתי הרבה מאוד כנסיות. את כולן הקיפה חומה עבה וגבוהה. בשביל מה החומה? לתדהמתי, דווקא שם הרגשתי סקס במינון אדיר. האם החומות הגבוהות והעבות נועדו להסתיר משהו?

monks

סגור לתגובות.