הקריאה

אם הציפורים הן הוכחה שיש אלוהים, הכלובים הם הוכחה לרשעות האדם. הפרחים הם תזכורת נצחית שיש להשתדל לפרוץ את הכלובים. שיר באמת גדול הוא הרהור מעמיק בשלושה דברים אלה.
גם כתיבה על מוזיקה.
ממשיכים לחפש.

לפעמים יש יותר אינטימיות בנגיעה במטפחת של מישהו / מישהי מאשר באיבר מינה / מינו.

לפעמים בדמעה יש יותר אינטימיות מאשר בטיפת זרע.

כך אני מגדיר את נגינת הפסנתרן הקלאסי מארי פרהיה. באלבום החדש שלו הוא מנגן את הסוויטות הצרפתיות של יוהן סבסטיאן באך. נגינה שיכולה לגרום לך לחשוב על אפסות האדם מול האל. אבל זו מחשבה מסוכנת, כי אפשר להתרגל לכניעה. לריפיון. לסירוב למרוד. הנגינה של פרהיה יפהפייה. אבל הנגיעה ביופי, בכל סוג של יופי, היא טשטוש. טשטוש מפעולה חשובה הרבה יותר: ממרד במצב פוליטי / אישי. אל הנשק חברים! שנו את סביבתכם. את עצמכם. לכן, השאיפה לכתיבה יפה (מאמר יפה, סיפור יפה, שיר יפה, ציור יפה) בשורה התחתונה היא מזיקה. זיוף. בריחה.

אם אתם מרגישים שקובי כותב יפה, תדעו שזה סימן שנכשלתי. שאני מזייף. שאני בורח. כשסוף סוף תצליחו לעמוד מול האל, להתבונן בו ארוכות, תראו שהוא לא מציאה גדולה. הוא ככל האדם. גם לו, לאל, פי טבעת. גם הוא, כמוכם, מחרבן. גם הוא פוחד. הוא לא כל יכול. אל תיכנעו לו. את האפסות שלכם תשליכו בפניו.

מוזיקה רגילה היא סידור קוביות שש-בש בשורה ארוכה, מדויקת, על החזה שלכם. אם יהיה לכם מזל היא תראה / תגלה לכם אמיתות עמוקות, שמעבר לחיי היומיום. המוזיקה של המלחין הצרפתי קלוד דביסי היא שפיכת מפל קוביות קרח קטנטנות על החזה שלכם. ואם תהיה לכם סבלנות תראו איך הן נמסות. והמים יגלו לכם מציאות אלטרנטיבית. זו מוזיקה שתחושת הבדידות הנובעת ממנה גדולה מאוד. עד שאתם רוצים שמישהי תיצמד אל החזה שלכם ותפיג את הבדידות שבכם.

הביצוע ליצירות דביסי לפסנתר שאני הכי מתנועע לעומק כשאני מקשיב לו, הוא של הפסנתרן ההונגרי הגדול זולטאן קוצ'יש (בתמונה למטה). יש לו גם ביצועים נהדרים למוזיקה של בלה ברטוק. קוצ'יש מת לפני כחודש בגיל 64. קראו לו "ילד". הסתכלו ביוטיוב. אבל רק מי שלא איבד את תום הילדות כשהוא קורא פרטיטורות של מלחינים גדולים, מסוגל להבין אותן לעומק.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-001-2

סגור לתגובות.