ארכיון חודשי: ינואר 2017

גבוה

הסתכלו טוב למטה. בתצלום עטיפת הדיסק האחרון של הזמרת ג'סיקה פראט (Jessica Pratt) זמרת שיודעת לחבק ושהמוזיקה שלה פותחת חלונות. אבל תזכרו שלי אוסוולד שרצח את הנשיא ג'ון קנדי, ירה בו מחלון פתוח בבניין גבוה. מאוד דומה לבניין שבתצלום למטה. חלונות פתוחים יכולים לא רק להביא אור. הם יכולים לכבות. גם להרוג.

הדיסק הזה, מהמעולים שיצאו בשנים האחרונות, עומד בגב זקוף ליד דיסק האוסף החדש של רונה קינן. השירים של רונה מזכירים לי את הפעם הראשונה שרובינזון קרוזו, על חוף האי הבודד, ראה את טביעת הרגל של ששת והבין, לאושרו, שהוא לא לבד.

אני יכול לכתוב עוד עשרות מילים בנושא. אבל אני לא רוצה להאריך ולקלקל. אתם יודעים שהאורך לא קובע.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-2017-001

קול אורלוגין

אני כמעט כלום. אבל בחוצפה אני בונה מגדל על הכמעט הזה. מגדל בצורת בלוג. אל תשכחו את המשפט של ג'ון לנון: "אני צריך עוד לעבוד הרבה כדי להגיע לדרגת אפס".

השנה יחולק פרס ישראל לספרות. תתכוננו לשלשול של ספרי "שירי אהבה לבתי" / "שירי שנאה לפוליטיקאים" / "שירי נופים בחו"ל לשם הזמינו אותי" / "שירי חורף" / "שירי חשכה" וכו'. ספרים שהם זעקה "הנני מזכיר לכם, שופטי הפרס, שאני קיים ומחכה לזכות".

אני הייתי נותן את הפרס למשוררת רחל שפירא. הרבה קוראים לשיריה בבוז "רק פזמונים". לא. ה"פזמונים" שלה עמוקים, חדים, לא מתיפייפים, לא מנסים להרשים ולטפס למוספי ספרות על גב הורים שהובאו במרמה לארץ ממרוקו / עיראק / תוניס. הקשיבו ל"פזמון" "כמו צמח בר" ששפירא כתבה. לביצוע המעצים של סי היימן. ה-ק-ש-י-ב-ו לשיר, כן, שיר הקרוי "נפאל" אותו מבצעת גלי עטרי. עטרי, אגב, היא זמרת נדירה, מהמעטות שיודעות שביצוע גדול לשיר / פזמון הוא ללבוש מכנסיים צרים במיוחד, לגמרי שקופים, שמראים בלי בושה אתם יודעים את מה, וגם חולצה לגמרי שקופה דרכה רואים בבירור את הלב הכל כך רחב של הזמר / ת. ולב באמת רחב הוא של אנשים שמעדיפים יותר לתת מאשר לקבל (את פרס ישראל?). נדיר למצוא כאלה בעידן האגו הנפוח.

אגב, ההימורים בברנז'ה הספרותית נוטים לטובת ארבעה: יהודה אטלס / נורית זרחי / יואל הופמן / רות אלמוג. עומר ולדמן, משורר גדול מאוד, עוד לא בן 30 לכן אין לו סיכוי.

הפוך מהרעמים שמלווים את הפרס הנ"ל, מת המלחין יוחנן זראי. מה שמרתק אצלו זו שבירת היופי. למה המוזיקה שלו, בלחנים הכי טובים שכתב, שוברת את היופי? קחו למשל את השיר "קול אורלוגין". קראו את הטקסט שכתב דידי מנוסי: "קול אורלוגין קורא חצות / בפונדקים כבה הנר / רוח של ים יצאה לשוט ברחובות / רק אנוכי עודני ער… וספינתי ירדה אל תוך המצולות / רק אנוכי עודני ער". הפשטות, הבהירות שבתמליל מזכירות… כן, לא פחות את הבהירות, הפשטות שבטקסטים של סופר המתח אלמור לנארד שרק מעט מספריו תורגמו לעברית. הטקסט כאן נוקב, נואש: "קול אורלוגין…".

יוחנן זראי הלחין את הנואשות. מתחשק לך לומר בקול "איזה לחן יפהפה". אבל אז אתה נזכר בייאוש שבטקסט, ולכן ה"איזה יופי" נתקע לך בגרון. ואם אתה מאזין / קורא רגיש באמת, אתה מרגיש איך היופי מתרסק. והוא מתרסק בקול רם הרבה יותר, הרבה יותר, מאשר, למשל, בשיר "hurt me" של ג'וני ת'נדרס אודותיו כתבתי בבלוג הזה לא מזמן.

כעת תקשיבו לשיר אובדן נוסף, שיר גדול של זראי, "גן השיקמים".
שומעים את המגדל, מגדל היופי מתמוטט?
השירים האלה של זראי שנכתבו לפני כל כך הרבה שנים, הם, מעשה מלאך או שטן, תיעוד מצמרר של מה שקורה היום בארץ הזו.

קול הקטיפה ממחתרת הלב של ריקה זראי, ששרה אותם, הוא הרבה יותר חזק מאור לבן, מחום לבן.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%90%d7%95%d7%a8-001

הרווח

פיות נפתחים בהפתעה. כך, ביריד ספרים ב- 3.5.2011, קרה אצל לא מעט חובבי ספרי מתח. בפעם הראשונה סופר המתח ק.ס. קונסטנטין הופיע בפומבי תחת שמו האמיתי: קרל קונסטנטין קוז'אק. עד אז ניחושים לגבי זהותו. טענו שזה שם העט של שחקן הבייסבול פיל ריזוטו. "לאף סופר מלבדו אין אוזן כזו חדה לדיאלקט של אנשי הצווארון הכחול שבמרכז ארה"ב" כתב ה"בוסטון הראלד". וה"בוסטון גלוב": "אנחנו קוראים את עלילות גיבורו מריו בלזיק ומבינים איך פועלות הערים הקטנות בארה"ב. קונסטנטין מבין את התושבים, הוא דבק בתשוקה בשמחה של הקומדיה האנושית".

הספרים שלו, מיד שנייה, מגיעים לפעמים לחנות הנהדרת לספרי יד שנייה "הלפר" ברחוב אלנבי 87 בתל אביב. הם נחטפים מיד, אז תזדרזו.

יש בהם משהו מאוד מיוחד. תחושה שהסופר, כלומר העלילה, מתעכבים, נעצרים "שלא לצורך". מזכיר כיתת חיים שצועדים ובמקום לשיר שירי לכת, מחליפים דעות על יפי הפרחים והפרפרים שמסביב. לסגנון כתיבה כזה קוראים "להוריד את הרגל מדוושת הגז. וללחוץ על דוושת העצירה". לפעמים נדמה שקונסטנטין (K.C. Constantine) מכור לסטופים האלה. זה מה שנפלא בספרים שלו. נסו אתם, בלכתכם ברחוב, לעצור מדי פעם באמצע המדרכה, להפסיק לזוז למשך דקותיים או יותר, ופשוט להביט לשמיים, לכביש, למדרכה וכו', בלי לחשוב. אני מבטיח לכם שתצאו מורווחים. זה גם מה שקורה כשתקשיבו לסימפוניות של אנטון ברוקנר, המלחין הקלאסי האוסטרי. תרגמתי שלושה שירים של משוררים אמריקאים. אני חושב שאם תקראו אותם בזהירות, תמצאו את נקודות הסטופ שבהם. וכך תרוויחו.

*** / אדריאן ריץ

רצונותיי המשתנים. שפתיך הקפואות.
הדקדוק פונה לתקוף אותי.
דברים שנכתבו תחת לחץ.
ריקנות הסימונים.

נתנו לי סם שהאט את החלמתי.

אני רוצה לומר לך, עוד זאת בטרם אעזוב:
התנסות בעשייה חוזרת הדומה למיתה.
כישלון הביקורת במיקוד הכאב.
הכתובת ברכבת האומרת:
"עצרתי את שטף הדם".

צמח אדום בבית קברות של זרי פלסטיק.

ניסיון אחרון: השפה היא מבטא הקרוי השאלה.
תמונות אלו לא עברו הגהה: שיער, קרחון, קרן אור.
כשאני חושבת על נוף אני חושבת על הזמן.
כשאני מדברת על נסיעה אני מתכוונת לתמיד.
יכולתי לומר: יש משמעות להרים אלה
אך יותר מכך לא יכולתי לומר.

לעשות דבר מה פשוט, בדרכי שלי.

_______________

מאצ'יזמו / מרטין שטיינגאסר

אתה הולך להסתפר.
בשלט כתוב: ספר-אמן.
בזהירות אתה מסביר לו
מה עליו לעשות.
הוא אומר שהבין,
מסובב את הכיסא
ומתחיל לגזור.
תלתלים נופלים
כמו שנים לחיקך.
מאחור, כפיל שלך
מחכה בראי.
הסימן ניתן: "גמור!"
יחדיו אתם קמים
מסתובבים כאקדוחנים,
אחד מול השני –
אל תוך עיני הזכוכית שלו
אתה מביט…
הוא חלש יותר ממך.

_______________

הערת שוליים משהייה בקיוטו / גארי סניידר

סיפרה שבילדותה גרה בשנחאי
אחר עברה לקוב, ובמלחמה לקיוטו;
בלובשה את חזייתה היחידה הלבנה דקה.
ליוותה אותי למדרגות וכל הנערות
ברצינות ובנימוס אמרו שמור על עצמך
אל מחוץ לבית הזונות אל אוויר הליל הקר.

001-8