גבוה

הסתכלו טוב למטה. בתצלום עטיפת הדיסק האחרון של הזמרת ג'סיקה פראט (Jessica Pratt) זמרת שיודעת לחבק ושהמוזיקה שלה פותחת חלונות. אבל תזכרו שלי אוסוולד שרצח את הנשיא ג'ון קנדי, ירה בו מחלון פתוח בבניין גבוה. מאוד דומה לבניין שבתצלום למטה. חלונות פתוחים יכולים לא רק להביא אור. הם יכולים לכבות. גם להרוג.

הדיסק הזה, מהמעולים שיצאו בשנים האחרונות, עומד בגב זקוף ליד דיסק האוסף החדש של רונה קינן. השירים של רונה מזכירים לי את הפעם הראשונה שרובינזון קרוזו, על חוף האי הבודד, ראה את טביעת הרגל של ששת והבין, לאושרו, שהוא לא לבד.

אני יכול לכתוב עוד עשרות מילים בנושא. אבל אני לא רוצה להאריך ולקלקל. אתם יודעים שהאורך לא קובע.
–

קול אורלוגין

אני כמעט כלום. אבל בחוצפה אני בונה מגדל על הכמעט הזה. מגדל בצורת בלוג. אל תשכחו את המשפט של ג'ון לנון: "אני צריך עוד לעבוד הרבה כדי להגיע לדרגת אפס".

השנה יחולק פרס ישראל לספרות. תתכוננו לשלשול של ספרי "שירי אהבה לבתי" / "שירי שנאה לפוליטיקאים" / "שירי נופים בחו"ל לשם הזמינו אותי" / "שירי חורף" / "שירי חשכה" וכו'. ספרים שהם זעקה "הנני מזכיר לכם, שופטי הפרס, שאני קיים ומחכה לזכות".

אני הייתי נותן את הפרס למשוררת רחל שפירא. הרבה קוראים לשיריה בבוז "רק פזמונים". לא. ה"פזמונים" שלה עמוקים, חדים, לא מתיפייפים, לא מנסים להרשים ולטפס למוספי ספרות על גב הורים שהובאו במרמה לארץ ממרוקו / עיראק / תוניס. הקשיבו ל"פזמון" "כמו צמח בר" ששפירא כתבה. לביצוע המעצים של סי היימן. ה-ק-ש-י-ב-ו לשיר, כן, שיר הקרוי "נפאל" אותו מבצעת גלי עטרי. עטרי, אגב, היא זמרת נדירה, מהמעטות שיודעות שביצוע גדול לשיר / פזמון הוא ללבוש מכנסיים צרים במיוחד, לגמרי שקופים, שמראים בלי בושה אתם יודעים את מה, וגם חולצה לגמרי שקופה דרכה רואים בבירור את הלב הכל כך רחב של הזמר / ת. ולב באמת רחב הוא של אנשים שמעדיפים יותר לתת מאשר לקבל (את פרס ישראל?). נדיר למצוא כאלה בעידן האגו הנפוח.

אגב, ההימורים בברנז'ה הספרותית נוטים לטובת ארבעה: יהודה אטלס / נורית זרחי / יואל הופמן / רות אלמוג. עומר ולדמן, משורר גדול מאוד, עוד לא בן 30 לכן אין לו סיכוי.

הפוך מהרעמים שמלווים את הפרס הנ"ל, מת המלחין יוחנן זראי. מה שמרתק אצלו זו שבירת היופי. למה המוזיקה שלו, בלחנים הכי טובים שכתב, שוברת את היופי? קחו למשל את השיר "קול אורלוגין". קראו את הטקסט שכתב דידי מנוסי: "קול אורלוגין קורא חצות / בפונדקים כבה הנר / רוח של ים יצאה לשוט ברחובות / רק אנוכי עודני ער… וספינתי ירדה אל תוך המצולות / רק אנוכי עודני ער". הפשטות, הבהירות שבתמליל מזכירות… כן, לא פחות את הבהירות, הפשטות שבטקסטים של סופר המתח אלמור לנארד שרק מעט מספריו תורגמו לעברית. הטקסט כאן נוקב, נואש: "קול אורלוגין…".

יוחנן זראי הלחין את הנואשות. מתחשק לך לומר בקול "איזה לחן יפהפה". אבל אז אתה נזכר בייאוש שבטקסט, ולכן ה"איזה יופי" נתקע לך בגרון. ואם אתה מאזין / קורא רגיש באמת, אתה מרגיש איך היופי מתרסק. והוא מתרסק בקול רם הרבה יותר, הרבה יותר, מאשר, למשל, בשיר "hurt me" של ג'וני ת'נדרס אודותיו כתבתי בבלוג הזה לא מזמן.

כעת תקשיבו לשיר אובדן נוסף, שיר גדול של זראי, "גן השיקמים".
שומעים את המגדל, מגדל היופי מתמוטט?
השירים האלה של זראי שנכתבו לפני כל כך הרבה שנים, הם, מעשה מלאך או שטן, תיעוד מצמרר של מה שקורה היום בארץ הזו.

קול הקטיפה ממחתרת הלב של ריקה זראי, ששרה אותם, הוא הרבה יותר חזק מאור לבן, מחום לבן.
–