רימון יד, רמז פיוטי

על "דם גורר דם" מתוך אלבום של נתי אורנן "עבודת בית"

מהכנופיה אפשר לצאת בשתי דרכים. להתעלם מטלפונים, מהודעות על פגישות דחופות, לומר "פאק יו" לשליחים דופקים בדלת. אבל זו דרך לפחדנים. אפשר להגיע במפתיע לבית הקפה, שם יושבים הבוס ומשרתיו, לומר בקול רם: "אני עוזב. שלום". לשים על השולחן לפניהם קופסת דיסק ריקה. רמז פיוטי. הרי אני "משורר רוק". כך עשיתי. נתתי להם להציץ ברימון היד שבכיס הבטלדרס שלי. חוץ מזה, הרי ל-200 ומשהו כתבות הרוק שפרסמתי בעיתונים והבוס קרא אותם, היה רק ייעוד אחד: לרמוז לו שאני מספיק מטורלל כדי לפוצץ את שנינו אם הוא או הם ינסו להתעסק איתי.

כבר 30 שנה אני מתפרנס מהפצת חומרים קשים. אני קורא לזה "עבודת בית", כי אין לי משרד / סטודיו / מחסן. כשאני רוצה להיפגש עם פושרים קטנים אני מזכיר במזכירה האוטומטית שלי הודעת קוד בת שתי מילים: "אביא-סם-ה גולן". זה אומר להם שמדי יום אחכה בפינת רחובות דיזנגוף / בר כוכבא בשעות קבועות. מי שרוצה אספקה שיבוא לשם. הם באים. אחר כך בכיסים מלאים כסף, אני ממשיך ל"דיסק סנטר", למחלקה הקלאסית, ורוכש את הדיסקים של הפסנתרן שאני הכי אוהב. זו פסנתרנית יפנית, מיצוקו אושידה. פעם, כשהייתי צעיר, יפה כנערה, היו קוראים לי בברנז'ה "העלמה והמוות". "מוות" בגלל החומרים שהפצתי.

טוב. אגב, בברנז'ה משתמשים בשם "אביא-סם-ה גולן" כדי לרמוז שהחומר הוא על רמה, מעיף לגובה כמו רמת הגולן. ה"אבי" בשם הזה הם ראשי תיבות של "אבל בלי יניקות". ישנן פושריות שמציעות למצוץ לספקים במקום לשלם בכסף. זה אף פעם לא משך אותי. שתדעו.

אני חושב שההזיות / הקפיצות שלי גורמות שבכל תמליל של דיסק שכובש אותי, אמצא דברים שמעבר. מאוד רחוקים. או אולי קרובים.

אם מוסיקה לא מעיפה גבוה, כדאי להישאר עם מדורי הסיפרות בעיתונים הישראליים.
– "היי, המניאק הגיע!" אומר ב., אחד מלקקני הבוס.
– "אני הולך" – אני אומר לבוס, שם על השולחן את הקופסה הריקה ונותן לנצרת הרימון לבצבץ.
– "מה פתאום ולאן" הוא אומר.
– "הנוער מפוצץ מסמים" – כך אני, "והמבוגרים מרעיוניות נתניהו / ליברמן. הכל גמור. העסקים דועכים. קניתי בית, מכונית, אישה-ילדה מארצות הצפון. יש לי מיליון דיסקים ו-DVD. אני הולך למקום אחר: לקול הרוחות".

אם כתיבה על רוקנרול לא מעיפה את הקורא לכל הרוחות, למה היא נחוצה?
ואם כתיבה על רוקנרול לא מגרה את הקורא להקשיב לדיסק, למה היא נחוצה?

"מוות גורר יופי" כותב נתי אורנן בשיר "דם גורר דם" מאלבום הסולו שלו "עבודת בית".
ו"קחי לך כדור / תשאירי לי חצי".
ו-"אני רוצה שתחיי / אני רוצה שתמותי".
ובשיר אחר:
"לוקחים מה שאפשר לקחת / ויורדים לים".

לקיט קריסמס (Keith christmas), זמר מופלא, ותיק מאוד, שאינו מוכר כלל בארץ, שיר בשם "המחר לא מסתיים", מאלבום ישן מאוד בשם "סיפורים מגן החיות האנושי". לקריסמס קול רך, גבוה. כל כך "לא מתאים" לאיך שהוא נראה: מתאבק עם לסת רבועה, יפה תואר. אבל זה מתאים מאוד למה שהשירים שלו רוצים לומר: יש שמחה ותקווה בשירים: בלחן, בעיבוד, בתמלילים. אבל, וזה אבל גדול, גוון הקול של קריסמס שביר מאוד. רוצה לומר: יסודות הבית עשויים נייר. בכל רגע התקמטו וה-כ-ל ייהרס. אין הרבה שמחה ותקווה בלחנים, בתמלילים של נתי אורנן. אבל אני חושב שגוון הקול שלו משדר כוח ותקווה. השבירות היא דווקא בעיבודים. נדמה שכל חריקת עיפרון דק תפגום בעומק, ברצינות, בדימיון, כלומר באיכות השיר. וזה נדיר. תבינו, זו מחמאה. לפעמים, אתה, כמאזין / עיתונאי רוק דופק בעדינות גדולה מאוד על חרסינה במטבח, ואתה מגלה איפה הלבן מוסתר.

מהי ההגדרה שלי ליצירת אמנות גדולה, כמו לרשימה על מוזיקת רוק שחורגת מרשימות סטנדרדיות? ובכן, תארו לכם חתן שבטקס כלולותיו, מול מאות המוזמנים, בקול רם, אומר את המשפט: "ביום בו התחתנתי, הפסקת ללכת לזונות". תקשיבו לאלבום של נתי אורנן ותשמעו.

המייל של נתי אורנן: ornanati@gmail.com
–

פייה

כבעל בלוג אני מרגיש כמי שפתח חנות ממתקים על הירח. ואף אחד לא בא. מרוב שעמום אני מתחיל לריב עם עצמי. לסתור את עצמי. לבלבל את עצמי. זה מייאש, כי אני חושב שהסחורה שלי יותר מבסדר גמור. אבל אני יודע שפה ושם מישהם, להם יש משקפות רבות עוצמה (כלומר רגישות במינון גבוה), מדי פעם מסתכלים למעלה למעלה ורואים אותי.

נכון?

ישנם מוזיקאים שהיופי בשירים שלהם כל כך גדול שנדמה לך שהוא נפל מהשמיים. שמישהו שגר בכוכב רחוק השליך אותו לכדור הארץ ופגע בכם. רוברט וואייט הוא דוגמה. גם המוזיקה של להקת TALK TALK"".

"Epic Soundtracks" (בתצלום למטה) הוא משהו שונה. שמו האמיתי קווין פול גודפרי. היה אח של ניקי סאדן, מאושיות מוזיקת האינדי האנגלית. שניהם מתים. אפיק מת בשנתו בן 38 ב-1997. עם אחיו ניגן בהרכבים "סוול מפס" וב"ג'קובייטס". באלבום הסולו הראשון שלו השתתפו קים גורדון, לי רנאלדו ורונלד ס. הווארד. אלבומיו לא היו רבי מכר, אבל קיבלו ביקורת נהדרת.

לפני שנים אפיק ביקר בארץ. לא להופעות. אני זוכר אותו במועדון ברחוב יצחק שדה בתל אביב מנסה לפתוח חגורת עור של מכנסיו ולא מצליח. ביקש עזרה. אני זוכר איך כרעתי ברך לפניו ובעזרת סכין יפנית חתכתי את החגורה. לו מישהו היה מצלם את זה, זה יכל להיות קדימון לסרט סנאף בכיכוב שני הומואים. אבל אני לא הומו וגם אפיק לא. כשהוא השתחרר מהחגורה הוא אמר: "שיט, חגורה מזוינת, קניתי אותה במזרח ירושלים. אולי זה סימן שאתם, היהודים, לא צריכים לנעול עצמכם על ירושלים אלא לאפשר לפתוח אותה גם כבירת פלסטין".
משפט שהוא הארה.

כתבתי שהמוסיקה שלו שונה. ובכן, בדיסק אוסף שיצא אחרי שמת "everything is temporary", ובו דמואים, קטעים מהופעה וגרסאות אלטרנטיביות, יש שני קטעים "משהו חדש תחת השמש" ו-"popular classical" שמינון היופי שלהם כזה שאתה תופס שהמילה "יופי" היא ראשי תיבות של המשפט "יש ורואים פייה יפהפייה". ואם אתם לא מאמינים שפיות מעופפות סביבכם, אולי אחרי שתקשיבו לשני קטעים אלה תתחילו להאמין. זהו. אפיק סאונדטרקס עשה לכם עיניים גדולות גדולות. זה השיא שסינגר סונגרייטר יכול לעשות. דיסקים שלו תוכלו להשיג ב"אוזן השלישית".

אני יודע שאני הולך פה על חבל דק. כי בעצם אני אומר שיופי הוא לא רק מה שנופל מהשמיים, אלא גם משהו שנולד וקיים פה, על הארץ. פיקחו עיניים. הביטו מסביב: אתם רואים כדור טניס מעוך ומלוכלך שמכוניות דורסות אותו? ערימת עיתוני יידיש ישנים נושנים שמישהו השליך לפח אשפה? זה חבל דק מאוד. אני יודע שזה יכול להוביל לשיגעון: יש שמוצאים יופי רב באקדח, בטנק, במטוס קרב, בצוללת גרעינית, באמבולנס, בצפירת מכונית כיבוי אש, בטקס הלוויה. גם בקרמטוריום.
–