רימון יד, רמז פיוטי

על "דם גורר דם" מתוך אלבום של נתי אורנן "עבודת בית"

מהכנופיה אפשר לצאת בשתי דרכים. להתעלם מטלפונים, מהודעות על פגישות דחופות, לומר "פאק יו" לשליחים דופקים בדלת. אבל זו דרך לפחדנים. אפשר להגיע במפתיע לבית הקפה, שם יושבים הבוס ומשרתיו, לומר בקול רם: "אני עוזב. שלום". לשים על השולחן לפניהם קופסת דיסק ריקה. רמז פיוטי. הרי אני "משורר רוק". כך עשיתי. נתתי להם להציץ ברימון היד שבכיס הבטלדרס שלי. חוץ מזה, הרי ל-200 ומשהו כתבות הרוק שפרסמתי בעיתונים והבוס קרא אותם, היה רק ייעוד אחד: לרמוז לו שאני מספיק מטורלל כדי לפוצץ את שנינו אם הוא או הם ינסו להתעסק איתי.

כבר 30 שנה אני מתפרנס מהפצת חומרים קשים. אני קורא לזה "עבודת בית", כי אין לי משרד / סטודיו / מחסן. כשאני רוצה להיפגש עם פושרים קטנים אני מזכיר במזכירה האוטומטית שלי הודעת קוד בת שתי מילים: "אביא-סם-ה גולן". זה אומר להם שמדי יום אחכה בפינת רחובות דיזנגוף / בר כוכבא בשעות קבועות. מי שרוצה אספקה שיבוא לשם. הם באים. אחר כך בכיסים מלאים כסף, אני ממשיך ל"דיסק סנטר", למחלקה הקלאסית, ורוכש את הדיסקים של הפסנתרן שאני הכי אוהב. זו פסנתרנית יפנית, מיצוקו אושידה. פעם, כשהייתי צעיר, יפה כנערה, היו קוראים לי בברנז'ה "העלמה והמוות". "מוות" בגלל החומרים שהפצתי.

טוב. אגב, בברנז'ה משתמשים בשם "אביא-סם-ה גולן" כדי לרמוז שהחומר הוא על רמה, מעיף לגובה כמו רמת הגולן. ה"אבי" בשם הזה הם ראשי תיבות של "אבל בלי יניקות". ישנן פושריות שמציעות למצוץ לספקים במקום לשלם בכסף. זה אף פעם לא משך אותי. שתדעו.

אני חושב שההזיות / הקפיצות שלי גורמות שבכל תמליל של דיסק שכובש אותי, אמצא דברים שמעבר. מאוד רחוקים. או אולי קרובים.

אם מוסיקה לא מעיפה גבוה, כדאי להישאר עם מדורי הסיפרות בעיתונים הישראליים.
– "היי, המניאק הגיע!" אומר ב., אחד מלקקני הבוס.
– "אני הולך" – אני אומר לבוס, שם על השולחן את הקופסה הריקה ונותן לנצרת הרימון לבצבץ.
– "מה פתאום ולאן" הוא אומר.
– "הנוער מפוצץ מסמים" – כך אני, "והמבוגרים מרעיוניות נתניהו / ליברמן. הכל גמור. העסקים דועכים. קניתי בית, מכונית, אישה-ילדה מארצות הצפון. יש לי מיליון דיסקים ו-DVD. אני הולך למקום אחר: לקול הרוחות".

אם כתיבה על רוקנרול לא מעיפה את הקורא לכל הרוחות, למה היא נחוצה?
ואם כתיבה על רוקנרול לא מגרה את הקורא להקשיב לדיסק, למה היא נחוצה?

"מוות גורר יופי" כותב נתי אורנן בשיר "דם גורר דם" מאלבום הסולו שלו "עבודת בית".
ו"קחי לך כדור / תשאירי לי חצי".
ו-"אני רוצה שתחיי / אני רוצה שתמותי".
ובשיר אחר:
"לוקחים מה שאפשר לקחת / ויורדים לים".

לקיט קריסמס (Keith christmas), זמר מופלא, ותיק מאוד, שאינו מוכר כלל בארץ, שיר בשם "המחר לא מסתיים", מאלבום ישן מאוד בשם "סיפורים מגן החיות האנושי". לקריסמס קול רך, גבוה. כל כך "לא מתאים" לאיך שהוא נראה: מתאבק עם לסת רבועה, יפה תואר. אבל זה מתאים מאוד למה שהשירים שלו רוצים לומר: יש שמחה ותקווה בשירים: בלחן, בעיבוד, בתמלילים. אבל, וזה אבל גדול, גוון הקול של קריסמס שביר מאוד. רוצה לומר: יסודות הבית עשויים נייר. בכל רגע התקמטו וה-כ-ל ייהרס. אין הרבה שמחה ותקווה בלחנים, בתמלילים של נתי אורנן. אבל אני חושב שגוון הקול שלו משדר כוח ותקווה. השבירות היא דווקא בעיבודים. נדמה שכל חריקת עיפרון דק תפגום בעומק, ברצינות, בדימיון, כלומר באיכות השיר. וזה נדיר. תבינו, זו מחמאה. לפעמים, אתה, כמאזין / עיתונאי רוק דופק בעדינות גדולה מאוד על חרסינה במטבח, ואתה מגלה איפה הלבן מוסתר.

מהי ההגדרה שלי ליצירת אמנות גדולה, כמו לרשימה על מוזיקת רוק שחורגת מרשימות סטנדרדיות? ובכן, תארו לכם חתן שבטקס כלולותיו, מול מאות המוזמנים, בקול רם, אומר את המשפט: "ביום בו התחתנתי, הפסקת ללכת לזונות". תקשיבו לאלבום של נתי אורנן ותשמעו.

המייל של נתי אורנן: ornanati@gmail.com

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%a4%d7%91%d7%95%d7%90%d7%a8-2-001

סגור לתגובות.