מי ירה בפסנתרן?

רצח?
התאבדות?

סמל עדי אסולין, מבכירי הבלשים במשטרת רמת גן, בחן בעמקות את הגוויה שעל המדרכה. הגבר המת נראה מוזר. במבט אחד אסולין העריך את גילו בשלושים. במבט נוסף חמישים.
אסולין שלף מכיס המת ארנק. שלף את תעודת הזהות. "קובי אור" קראו לאיש. "הה" אמר אסולין. "זה הבחור שכותב אחרת על מוזיקת רוק".

החור ברקתו של קובי נראה מכוער. פצע ירייה מטווח אפס. אסולין חשב שייתכן וזו התאבדות אבל היכן האקדח? אין אקדח. אסולין נזכר בשורה שקובי כתב: "כתיבה ראויה על רוק זה להבריח אקדח לגן עדן דרך סדק בדמיון של אלוהים".
אבל איפה האקדח?
האם אנחנו בגן עדן?
יש אלוהים?

סמל אסולין נגע בהיסוס בכיפה על ראשו. הוא התכופף והפך את הגוויה.
דיסק התגלה מתחת לגופה של קובי. מוסיקה של מוצרט. בגלל שאסולין מאוד אהב את הכתיבה של קובי (אולי כי הוא גילה בין השורות כמיהה של הכותב לחזור בתשובה), הוא החליט לקחת את הדיסק. להקשיב לו, לכתוב עליו, ולחתום על הרשימה בשמו של קובי.
וזה מה שיצא:

כאשר פסנתרן שוכח את אצבעותיו. כשהוא שוכח את מוחו. את ליבו. את הרגש שלו. את הפסנתר. את המלחין אותו הוא מנגן. רק אז הוא מסיר מסך. איזה מסך? את המסך שמסתיר את המהות האמיתית של הדבר (או הלא דבר) שקרוי "העולם סביבנו". בהספד שנשא המלחין ארנולד שנברג על קברו של גוסטב מהלר הוא דייק במילים – במילים קשה לדייק. אולי משום כך רוב הרומנים, שירים, קטעי עיתונות (כולל עיתונות רוק) הם סתם פלברות. אמר שנברג: "מהלר, במוזיקה שלו, הצליח לעשות מה שאנו לא הצלחנו: להרים את המסך שמסתיר את מה שבאמת מסתתר מאחורי התופעות".
מעט מאוד פסנתרנים מצליחים בכך. אחת מהם היא הפורטוגלית מריה ג'ואאו פירש (בתצלום למטה):

– "את מי את מנגנת כעת, מריה?"
– "לא ידוע".

שימו לב: היא לא אומרת "אני לא יודעת". היא אומרת, וזה הבדל ע-נ-ק: "לא ידוע".
"יופייה אינו ידוע". יש שיר כזה של נתן זך. שמשאיר את הכיעור, אבל גם את היופי, הרחק מאחור.

יש הרבה מאוד מוזיקאים, משוררים, סופרים, ציירים, שבונים דלת, פותחים אותה לפניכם ואומרים: "תיראו". אבל יש מעט מאוד מוזיקאים וכותבים שפשוט פותחים דלת שכבר קיימת, אבל שאתם לא מסוגלים לראותה בלי עזרתם.

מריה ג'ואאו פירש היא כזו. הקשיבו איך מנגנת את הפרק הראשון של הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת מס' 23 של מוצרט. הקלטה משנות השבעים של המאה שעברה. אדם שמנסה לשקם את הריסות חייו. אבל זו רק התחלה. פירש מגיעה לאותו מקום שפסנתרן ענק אחר, ארתור רובינשטיין, הגיע באחד הראיונות שנתן:

– "מר רובינשטיין, בתור יהודי, אין לך חשבון עם אלוהים?"
– "כן. גם למוצרט היה חשבון עם אלוהים. תקשיבו לקונצ'רטו לפסנתר מס' 20 שלו".
– " אבל יש רגעי אושר, נכון?"
– "כן. כנראה שרגעי אושר הם הדרך של אלוהים לבקש מבני אדם סליחה".
–

המתג

שמונה שנים על קסנגיס ופרוקסטין. תרופות שהופכות את החשיבה שלי. בחודש האחרון אני יוצא לרחוב עם עניבות. להסתיר צלקת מכוערת בצוואר שלי. אני יושב הרבה בבית קפה ברחוב סולומון בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. מתאים למצבי הרוח ההרסניים שבי. בעל בית הקפה מכור למוזיקה של "TV Personalities", להקה אנגלית. קמה ב-1978, התפרקה ב-1998. קמה מחדש בשנים 2004-2011. תארו לכם את מארק אי. סמית מ"הפול" קצת יותר שר מאשר מדבר, קצת פחות מסובב כפתורים בהופעה, עם קול שקצת יותר ילדותי ורך. כך קח נשמע הזמר שלהם, דן טריסי (Dan Treacy). המוזיקה שלהם… ובכן, בשמיעה ראשונה תחשבו שאלה שירים שקל לשרוק אותם אבל בהאזנה קשובה יותר הם מתפתלים, מוזרים, לא עוברים חלק לאוזן או משהו כזה. באלבומים מאוחרים שלהם הטקסטים יותר נואשים.

כמעט 24 שעות המוזיקה הזאת מדברת בבית הקפה הנ"ל. בייחוד השיר "where the rainbow ends" מהאלבום "אמא, את לא משגיחה". מעל הקצב הלא משתנה בשיר, טריסי שר / מדקלם, מיילל, נאנח, הקול שלו נוגע ביופי מוזר, אבל מהר מאוד (לשמחתי הרגעית) מתכער, מגמגם קצת, מתווכח עם עצמו (יש דבר כזה) והולך לעזאזל כשהוא נישא על הד הולך ונמוג. במילים אחרות הוא שר כמו שאני מנסה לכתוב: לצלוע, אבל במקום קביים להשתמש בשתי נורות פלורוסנט ארוכות ושבירות. פוצעות כשהן נשברות.

טריסי נפל לסמים קשים. אחר כך, בעקבות ניתוח מוח נכנס לקומה. עד כמה שסטיב, בעל בית הקפה הנ"ל מעודכן, הוא בסדר כעת. בקושי נפרד מכובע הצמר שהוא חובש.

אז מניין הצלקת שבצווארי? אנשים חושבים שתפקיד העניבות שאני עונב לשדר את כוונתי לתלות את עצמי או איום שאחנוק את האויבים שלי, אבל לא. פשוט, רבתי עם מישהו בקפה. הוא שלף סכין וחתך אותי. ניפצתי על ידו בקבוק בירה. השוטרים ביקשו שלא אגיש תלונה כי בעל הסכין הוא מלשין שעובד איתם (התחנה המרכזית מלאה בכאלה) וזה לא בריא בשבילו להיראות בתחנת משטרה / בית משפט. חוץ מזה, איך שאני נראה, מתלבש, מדבר וכותב, לי יש סיכוי גדול להישאר במעצר מאשר לו. בעל בית הקפה אומר שאם יכלאו אותי זה לא יהיה "רוק בבית הסוהר", אלא "שמוק בבית הסוהר".

מה שחשוב ביצירה של הלהקה הזו שהיא מוכיחה שאתם יכולים להיות מקוריים מאוד גם בריבועים קטנים. להפוך את הגינה הזעירה שבחצר ביתכם למאוד מיוחדת. גם את המרפסת הקטנה, היחידה שבביתכם למקורית. גם את בית הקפה שאתם בעלים שלו. גם במה שאתם עושים במשך היום המשעמם שלכם. בהליכה, בישיבה, בשכיבה ובמחשבה. ישנו מתג הפעלה לדבר הזה. נדמה לכם שקשה לגלות אותו אבל לא. הוא כל הזמן מול העיניים שלכם. שחררו את העניבה שחונקת אותכם. המתג הוא בעצם הדבר הכי חשוב אצלכם. וכשתעלו באש הוא הדבר הראשון שכדאי לכם להציל.

הנה שורות מדהימות של טריסי מהשיר: "תמונה של דוריאן גריי":

"כשאקנה בית אזמין את כל העולם להתארח
כך שכל אחד יוכל לראות תמונה של דוריאן גריי
נשב על שפת הנהר, תה עם לימון שותים
ולידנו בצוללת רוסית גמדית
אלף גמדים רוסיים"

ושורות משיר שלו "שתיקה זועמת":

"אני שומע את אבי צועק על אמי
בחדר הסמוך
הוא תמיד מאיים לעזוב
כי הוא לא מסוגל להמשיך
אחי הוא אנורקטי
ולאף אחד לא אכפת
ואחותי
במועדון, בתור ברמנית עובדת
ואימי שיכורה כל היום
אתם יכולים לשמוע את השתיקה הזועמת?"

ומשהו מהשיר: "שלוש משאלות":

"כל כך פוחד, כל כך מודאג
קר סביב, וגשום,
אשליות תמימות
מלא במבוכה
אני בוכה, אתם צוחקים,
בחוץ עוד הגשם
בית קברות של חיילים
אין אפילו פרח אחד על הקברים"
–