המתג

שמונה שנים על קסנגיס ופרוקסטין. תרופות שהופכות את החשיבה שלי. בחודש האחרון אני יוצא לרחוב עם עניבות. להסתיר צלקת מכוערת בצוואר שלי. אני יושב הרבה בבית קפה ברחוב סולומון בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. מתאים למצבי הרוח ההרסניים שבי. בעל בית הקפה מכור למוזיקה של "TV Personalities", להקה אנגלית. קמה ב-1978, התפרקה ב-1998. קמה מחדש בשנים 2004-2011. תארו לכם את מארק אי. סמית מ"הפול" קצת יותר שר מאשר מדבר, קצת פחות מסובב כפתורים בהופעה, עם קול שקצת יותר ילדותי ורך. כך קח נשמע הזמר שלהם, דן טריסי (Dan Treacy). המוזיקה שלהם… ובכן, בשמיעה ראשונה תחשבו שאלה שירים שקל לשרוק אותם אבל בהאזנה קשובה יותר הם מתפתלים, מוזרים, לא עוברים חלק לאוזן או משהו כזה. באלבומים מאוחרים שלהם הטקסטים יותר נואשים.

כמעט 24 שעות המוזיקה הזאת מדברת בבית הקפה הנ"ל. בייחוד השיר "where the rainbow ends" מהאלבום "אמא, את לא משגיחה". מעל הקצב הלא משתנה בשיר, טריסי שר / מדקלם, מיילל, נאנח, הקול שלו נוגע ביופי מוזר, אבל מהר מאוד (לשמחתי הרגעית) מתכער, מגמגם קצת, מתווכח עם עצמו (יש דבר כזה) והולך לעזאזל כשהוא נישא על הד הולך ונמוג. במילים אחרות הוא שר כמו שאני מנסה לכתוב: לצלוע, אבל במקום קביים להשתמש בשתי נורות פלורוסנט ארוכות ושבירות. פוצעות כשהן נשברות.

טריסי נפל לסמים קשים. אחר כך, בעקבות ניתוח מוח נכנס לקומה. עד כמה שסטיב, בעל בית הקפה הנ"ל מעודכן, הוא בסדר כעת. בקושי נפרד מכובע הצמר שהוא חובש.

אז מניין הצלקת שבצווארי? אנשים חושבים שתפקיד העניבות שאני עונב לשדר את כוונתי לתלות את עצמי או איום שאחנוק את האויבים שלי, אבל לא. פשוט, רבתי עם מישהו בקפה. הוא שלף סכין וחתך אותי. ניפצתי על ידו בקבוק בירה. השוטרים ביקשו שלא אגיש תלונה כי בעל הסכין הוא מלשין שעובד איתם (התחנה המרכזית מלאה בכאלה) וזה לא בריא בשבילו להיראות בתחנת משטרה / בית משפט. חוץ מזה, איך שאני נראה, מתלבש, מדבר וכותב, לי יש סיכוי גדול להישאר במעצר מאשר לו. בעל בית הקפה אומר שאם יכלאו אותי זה לא יהיה "רוק בבית הסוהר", אלא "שמוק בבית הסוהר".

מה שחשוב ביצירה של הלהקה הזו שהיא מוכיחה שאתם יכולים להיות מקוריים מאוד גם בריבועים קטנים. להפוך את הגינה הזעירה שבחצר ביתכם למאוד מיוחדת. גם את המרפסת הקטנה, היחידה שבביתכם למקורית. גם את בית הקפה שאתם בעלים שלו. גם במה שאתם עושים במשך היום המשעמם שלכם. בהליכה, בישיבה, בשכיבה ובמחשבה. ישנו מתג הפעלה לדבר הזה. נדמה לכם שקשה לגלות אותו אבל לא. הוא כל הזמן מול העיניים שלכם. שחררו את העניבה שחונקת אותכם. המתג הוא בעצם הדבר הכי חשוב אצלכם. וכשתעלו באש הוא הדבר הראשון שכדאי לכם להציל.

הנה שורות מדהימות של טריסי מהשיר: "תמונה של דוריאן גריי":

"כשאקנה בית אזמין את כל העולם להתארח
כך שכל אחד יוכל לראות תמונה של דוריאן גריי
נשב על שפת הנהר, תה עם לימון שותים
ולידנו בצוללת רוסית גמדית
אלף גמדים רוסיים"

ושורות משיר שלו "שתיקה זועמת":

"אני שומע את אבי צועק על אמי
בחדר הסמוך
הוא תמיד מאיים לעזוב
כי הוא לא מסוגל להמשיך
אחי הוא אנורקטי
ולאף אחד לא אכפת
ואחותי
במועדון, בתור ברמנית עובדת
ואימי שיכורה כל היום
אתם יכולים לשמוע את השתיקה הזועמת?"

ומשהו מהשיר: "שלוש משאלות":

"כל כך פוחד, כל כך מודאג
קר סביב, וגשום,
אשליות תמימות
מלא במבוכה
אני בוכה, אתם צוחקים,
בחוץ עוד הגשם
בית קברות של חיילים
אין אפילו פרח אחד על הקברים"

סגור לתגובות.