מי ירה בפסנתרן?

רצח?
התאבדות?

סמל עדי אסולין, מבכירי הבלשים במשטרת רמת גן, בחן בעמקות את הגוויה שעל המדרכה. הגבר המת נראה מוזר. במבט אחד אסולין העריך את גילו בשלושים. במבט נוסף חמישים.
אסולין שלף מכיס המת ארנק. שלף את תעודת הזהות. "קובי אור" קראו לאיש. "הה" אמר אסולין. "זה הבחור שכותב אחרת על מוזיקת רוק".

החור ברקתו של קובי נראה מכוער. פצע ירייה מטווח אפס. אסולין חשב שייתכן וזו התאבדות אבל היכן האקדח? אין אקדח. אסולין נזכר בשורה שקובי כתב: "כתיבה ראויה על רוק זה להבריח אקדח לגן עדן דרך סדק בדמיון של אלוהים".
אבל איפה האקדח?
האם אנחנו בגן עדן?
יש אלוהים?

סמל אסולין נגע בהיסוס בכיפה על ראשו. הוא התכופף והפך את הגוויה.
דיסק התגלה מתחת לגופה של קובי. מוסיקה של מוצרט. בגלל שאסולין מאוד אהב את הכתיבה של קובי (אולי כי הוא גילה בין השורות כמיהה של הכותב לחזור בתשובה), הוא החליט לקחת את הדיסק. להקשיב לו, לכתוב עליו, ולחתום על הרשימה בשמו של קובי.
וזה מה שיצא:

כאשר פסנתרן שוכח את אצבעותיו. כשהוא שוכח את מוחו. את ליבו. את הרגש שלו. את הפסנתר. את המלחין אותו הוא מנגן. רק אז הוא מסיר מסך. איזה מסך? את המסך שמסתיר את המהות האמיתית של הדבר (או הלא דבר) שקרוי "העולם סביבנו". בהספד שנשא המלחין ארנולד שנברג על קברו של גוסטב מהלר הוא דייק במילים – במילים קשה לדייק. אולי משום כך רוב הרומנים, שירים, קטעי עיתונות (כולל עיתונות רוק) הם סתם פלברות. אמר שנברג: "מהלר, במוזיקה שלו, הצליח לעשות מה שאנו לא הצלחנו: להרים את המסך שמסתיר את מה שבאמת מסתתר מאחורי התופעות".
מעט מאוד פסנתרנים מצליחים בכך. אחת מהם היא הפורטוגלית מריה ג'ואאו פירש (בתצלום למטה):

– "את מי את מנגנת כעת, מריה?"
– "לא ידוע".

שימו לב: היא לא אומרת "אני לא יודעת". היא אומרת, וזה הבדל ע-נ-ק: "לא ידוע".
"יופייה אינו ידוע". יש שיר כזה של נתן זך. שמשאיר את הכיעור, אבל גם את היופי, הרחק מאחור.

יש הרבה מאוד מוזיקאים, משוררים, סופרים, ציירים, שבונים דלת, פותחים אותה לפניכם ואומרים: "תיראו". אבל יש מעט מאוד מוזיקאים וכותבים שפשוט פותחים דלת שכבר קיימת, אבל שאתם לא מסוגלים לראותה בלי עזרתם.

מריה ג'ואאו פירש היא כזו. הקשיבו איך מנגנת את הפרק הראשון של הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת מס' 23 של מוצרט. הקלטה משנות השבעים של המאה שעברה. אדם שמנסה לשקם את הריסות חייו. אבל זו רק התחלה. פירש מגיעה לאותו מקום שפסנתרן ענק אחר, ארתור רובינשטיין, הגיע באחד הראיונות שנתן:

– "מר רובינשטיין, בתור יהודי, אין לך חשבון עם אלוהים?"
– "כן. גם למוצרט היה חשבון עם אלוהים. תקשיבו לקונצ'רטו לפסנתר מס' 20 שלו".
– " אבל יש רגעי אושר, נכון?"
– "כן. כנראה שרגעי אושר הם הדרך של אלוהים לבקש מבני אדם סליחה".

סגור לתגובות.