תחתונים

היין המשובח בעולם נמזג לכוסות סדוקות. פיוט של חדר לידה. אלה הגדרות אפשריות לספרות מתח. היו וישנם גאוני כתיבה בתחום הזה. לדוגמה: ג'ים תומפסון, דיוויד גודיס, בעבר וג'ף אבוט וג'יימס אלרוי בהווה. אבל מספיק לקרוא ספרים כמו "ספר האי נחת" של פרננדו פסואה ו"חזיונות שווא" של הסופר ההולנדי ברנלף (שם עט של הנדריק יאן מרסון) שהופיע בעברית ב"עם עובד" לפני ארבע שנים, ספר שאסור לכם להחמיץ, כדי לדעת שמינון העומק והיופי בספרות שאינה ספרות מתח גדול יותר. אל תחמיצו מאמר ענק של דן מירון, בחוברת כתב העת "הו" מס' 3 שמרטש את ספרות המתח.

לכנר פנחס צוקרמן יש ביצועים שנוגעים חזק בגאונות. אבל הוא לא ישה חפץ.

אז מה? בואו נדבר על אהבה:

ספרות מתח היא אחד הדברים המעטים שנותנים טעם יותר ממשכר לחיי. אחד הסופרים שהכי טעימים לי הוא רוס מקדונלד (Ross Macdonald). 1915-1983. אהב לצאת למסעות מחוץ לארה"ב. בגיל 23 התחתן עם נערה קנדית שמוכרת היום כסופרת נהדרת: מרגרט מילר. שמו האמיתי: קנט מילר. הוציא הרבה ספרים, נערץ על ידי כותבי ספרי מתח. כחמישה עשר מספריו תורגמו לעברית, רובם בהוצאת "בוסתן" בשנות השבעים במאה שעברה. אני מכיר עבודת דוקטורט אחת שעוסקת באחד המשפטים המפורסמים שאמר: "הדבר הכי חשוב בספר מתח הוא לא הבלש ולא הרוצח, אלא הגוויה". סופר צעיר ממעריציו סיפר איך פגש ברוס במסעדה ידועה, והמשפט הראשון שרוס אמר לו היה: "אם אומר לך שאני יושב מולך בחליפה מגוהצת, אבל אני לא לובש תחתונים, איך תגיב?".

הסתכלו היטב בתצלום שלו למטה. מה אומר לכם החיוך שלו? איך תגדירו אותו: חיוך צופן סוד? אילו סודות אישיים הוא מגלה בספרים שלו? אגב, היו עוד שני מקדונלדים מפורסמים בספרות בלש: ג'ון די מקדונלד וגרגורי מקדונלד. עוד אגב: הגדרתי פעם עיתונאי רוק טובים באמת ככאלה שלא לובשים תחתונים ולכן יכולים להעיד בהצלחה על השפשוף המטריד של בד המכנסיים באיברי המין שלהם. והעדות הזו היא הכתיבה שלהם: מעצבנת, מפריעה, חסרת הגנה, מפרקת הגנות. אולי לכך התכוון מקדונלד באומרו: "אני לא לובש תחתונים".

ספרות מתח כדבר הכי קרוב למוזיקת רוק. ספרות מתח כדבר הכי קרוב למוזיקת רוק. אביא כעת ציטוטים מספרי מקדונלד שיצאו בעברית כדי להראות לכם את הכתיבה היפהפייה שלו. זה לא יופי משקר, זה יופר שכמעט משכר. את מה שנמצא בספרים שלו מתחת ליופי, עמוק יותר מהיופי, אפשר לתאר כרגע בו אחות חדר הלידה, אחרי שמסרה לאם היולדת את תינוקה, ניגשת למסדרון בו אמור לחכות אביו של התינוק, ומוצאת את המסדרון ריק. ריק מאדם. רק הקירות נושמים בכבדות. ואת הנשימה הזו רוס מקדונלד הופך למילים. אז הנה היופי שאצל מקדונלד לפעמים מכוסה במוזרות:

"האור היה ספון אור והצבע הירוק העדין של צמחי האננס הצעירים דמה ללחש הבטחה בשדות. גזעי הדקלים התרוממו היישר אל השמש, כשיר בקול גבוה. אבל לאורך הדרך פוזרו פה ושם צוקי סלע וולקני, במיוחד כשהגבהנו, כאילו הגהנום מתקרב אל האדמה".

"הבתים מבחוץ נראו כמו שנראו תמיד. החזיתות היו מקושטות ומתנשאות, כגבירות יהירות הלוקות במחלת הזיבה או העגבת".

"חלון הזכוכית שנקבע בפסגת דלת העץ הגבוהה נצבע שוב ושוב וזרח בצבע לבן כעין שנסתמאה מחמת מחלה".

"בקליפה הריקה של בניין שרוף היה משהו שעורר בי רטט, כגרעין שממה בלב העיר".

"הוא ניצב כשגבו אל הדלת, אור התקרה האדום האיר את דמותו כמו שמש קטנה ומזוהמת מתאימה בגודלה לעולם שבראשו".

"ראיתי את מריו יוצא ממכונית השריף וסוחב אחריו את האימא שלו, כאילו תפס בלון".

"אי נוחות פנימית קרנה ממנה. ניסתה לחייך. השיניים בין שפתיה הפשוקות דמו לעצם לבנה הנחשפת בתוך פצע".

והיות והבלוג הזה קשור למוזיקה, הנה עוד שורה יפהפייה של מקדונלד: "להקה המורכבת מפסנתר, בס, חצוצרה ותופים ניגנה משהו מתקדם… דומה כי ארבעת המוזיקאים הבינו זה את זה. מפעם לפעם הם חייכו ונדו בראשיהם, כאנשי חלל העוברים בלילה".

סגור לתגובות.