"עיתונים לא נועדו לעטוף דגים מלוחים, אלא להסתיר אקדחים מפני המשטרה". – פידל קסטרו.
1. מכירים את השיר "עשן חודר לעינייך" של "הפלייטרס"?
3. קוראים לי יוהן סבסטיאן באך?
6. לא. כל כך מעט הקשיבו לקול שלי.
2. ב-1979 הופיע הגיליון הראשון של "חמור". הפנזין שלי. דף או שניים. משוכפלים במכונה לצילום מסמכים.
4. הייתי קול כך בודד באותו זמן. גיליונות "חמור" היו בקבוקים שהטלתי לים מהאי הבודד בו גרתי. בעצם הבקבוקים האלה הכילו רק מילה אחת: "הצילו".
5-7. מיותר. אחרים כבר אמרו את זה.
9. היום אני מצטער שבמקום לשגר את הבקבוקים האלה לא שיגרתי בקבוקי מולוטוב. הרי היה ועוד יש כל כך הרבה דברים בארץ הזו שצריך לרסק.
11. "חמור" היה חיקוי לפנזין אנגלי מ-1976 בשם "סניפינג גלו" ("דבק הרחה") שהוציא בחור בשם מרק פרי (בתצלום למטה). דפים מודפסים במכונת כתיבה. אומר פרי: "את הגיליון הראשון צילמתי ב-20 עותקים ועסק במוזיקת פאנק. כשבאתי לחנות תקליטים שישימו אותו למכירה, חשבתי שיצחקו ממני. לתדהמתי, הם שמחו לקבל אותו. אחרי יום התקשר אלי בעל החנות וסיפר שכל העותקים נמכרו. ביקש עוד".
אני לא זוכר כמה "חומרים" הוצאתי. רובם אבדו. הכתיבה שלי אז הייתה טובה יותר: פראית יותר, הזייתית יותר, יותר "ראמונס" מאשר "טוקסידו מון". כלומר, פחות "ארטית". אולי זה לא חשוב כל כך. כשכתיבה היא ממש טובה, כשהמוסיקה היא ממש טובה, הן מעל ומעבר לפראות, הזייה, מעבר ל"ארטיות" או לחוסר ארטיות.
3. כמו המוזיקה של יוהן סבסטיאן באך.
12. כמו המוזיקה של ג'רג' ליגטי, עליו אספר לכם בעוד כחודש.
13. מספר בלי מזל.
14. אני כורע על ברכי לפני חושך. לפני בור ללא תחתית. עוד ועוד אני חושב שהעולם הזה הוא מאפרה לתוכה חוצנים שמתקדמים פי כמה וכמה מאשר הגזע האנושי משליכים את אפר הסיגריות אותן הם מעשנים.
אתם קולטים שהטקסטים שלי הם שיעול, נהמה חנוקה, נפנוף יד שמנסה לגרש את העשן מסביב?
יש לי כשש מאות עוקבים. זה הרבה. אני עוד לא מאמין. פנזינים תמיד מזכירים לי כינור או צ'לו: סה"כ ארבעה מיתרים, אבל איזה עושר, איזה חוויות חזקות הם מספקים.
16. כעת במוזיאון הרצליה תערכות פנזינים. ענת גורל-רורברגר היא האוצרת.
15. באותו מוזיאון עוד תערוכות רבות קסם של יעקב מישורי, מישל אופטובסקי (אוצר: אורי דרומר), שרון פדידה.
100,000. תערוכת הפנזינים היא הצהרה פוליטית חריפה. לא עוד לתקתק במחשב ולהעביר טקסטים אליכם הביתה, כשאתם יושבים מוגנים בביתכם מול מסך זכוכית. אלא לרדת לרחוב, לחלק אותם לאנשים, להתחכך באנשים, להתווכח פנים מול פנים, לפעמים לחטוף מכות, גם לתת, כשהפנזינים פוליטיים. הרחוב הופך ליותר ויותר אלים. הימין הקיצוני משתלט עליו. לחלק פנזינים כאלה זה לא לפחד להילחם ב"לה פמיליה". להילחם בידיים. לא רק בתקתוק מילים במחשב. פנזין הוא לא בלוג. הוא הדבר האמיתי: הוא הכרזת רחוב: "אני לא פוחד ממכם. אני מוכן לשלם כל מחיר כדי לעמוד מולכם בחזה חשוף". הוציאו פנזינים. חלקו אותם ברחוב. שברו את הזכוכית שמפרידה ביניכם ובין החיים האמיתיים. או לפחות תציירו עליה סימן שאלה. עד שייצא לאויבים שלנו עשן מהאוזניים.
–
crematoriumm.wordpress.com 