ארכיון חודשי: מאי 2017

להריח דבק

"עיתונים לא נועדו לעטוף דגים מלוחים, אלא להסתיר אקדחים מפני המשטרה". – פידל קסטרו.

1. מכירים את השיר "עשן חודר לעינייך" של "הפלייטרס"?
3. קוראים לי יוהן סבסטיאן באך?
6. לא. כל כך מעט הקשיבו לקול שלי.
2. ב-1979 הופיע הגיליון הראשון של "חמור". הפנזין שלי. דף או שניים. משוכפלים במכונה לצילום מסמכים.
4. הייתי קול כך בודד באותו זמן. גיליונות "חמור" היו בקבוקים שהטלתי לים מהאי הבודד בו גרתי. בעצם הבקבוקים האלה הכילו רק מילה אחת: "הצילו".
5-7. מיותר. אחרים כבר אמרו את זה.
9. היום אני מצטער שבמקום לשגר את הבקבוקים האלה לא שיגרתי בקבוקי מולוטוב. הרי היה ועוד יש כל כך הרבה דברים בארץ הזו שצריך לרסק.
11. "חמור" היה חיקוי לפנזין אנגלי מ-1976 בשם "סניפינג גלו" ("דבק הרחה") שהוציא בחור בשם מרק פרי (בתצלום למטה). דפים מודפסים במכונת כתיבה. אומר פרי: "את הגיליון הראשון צילמתי ב-20 עותקים ועסק במוזיקת פאנק. כשבאתי לחנות תקליטים שישימו אותו למכירה, חשבתי שיצחקו ממני. לתדהמתי, הם שמחו לקבל אותו. אחרי יום התקשר אלי בעל החנות וסיפר שכל העותקים נמכרו. ביקש עוד".

אני לא זוכר כמה "חומרים" הוצאתי. רובם אבדו. הכתיבה שלי אז הייתה טובה יותר: פראית יותר, הזייתית יותר, יותר "ראמונס" מאשר "טוקסידו מון". כלומר, פחות "ארטית". אולי זה לא חשוב כל כך. כשכתיבה היא ממש טובה, כשהמוסיקה היא ממש טובה, הן מעל ומעבר לפראות, הזייה, מעבר ל"ארטיות" או לחוסר ארטיות.

3. כמו המוזיקה של יוהן סבסטיאן באך.
12. כמו המוזיקה של ג'רג' ליגטי, עליו אספר לכם בעוד כחודש.
13. מספר בלי מזל.
14. אני כורע על ברכי לפני חושך. לפני בור ללא תחתית. עוד ועוד אני חושב שהעולם הזה הוא מאפרה לתוכה חוצנים שמתקדמים פי כמה וכמה מאשר הגזע האנושי משליכים את אפר הסיגריות אותן הם מעשנים.

אתם קולטים שהטקסטים שלי הם שיעול, נהמה חנוקה, נפנוף יד שמנסה לגרש את העשן מסביב?
יש לי כשש מאות עוקבים. זה הרבה. אני עוד לא מאמין. פנזינים תמיד מזכירים לי כינור או צ'לו: סה"כ ארבעה מיתרים, אבל איזה עושר, איזה חוויות חזקות הם מספקים.

16. כעת במוזיאון הרצליה תערכות פנזינים. ענת גורל-רורברגר היא האוצרת.
15. באותו מוזיאון עוד תערוכות רבות קסם של יעקב מישורי, מישל אופטובסקי (אוצר: אורי דרומר), שרון פדידה.
100,000. תערוכת הפנזינים היא הצהרה פוליטית חריפה. לא עוד לתקתק במחשב ולהעביר טקסטים אליכם הביתה, כשאתם יושבים מוגנים בביתכם מול מסך זכוכית. אלא לרדת לרחוב, לחלק אותם לאנשים, להתחכך באנשים, להתווכח פנים מול פנים, לפעמים לחטוף מכות, גם לתת, כשהפנזינים פוליטיים. הרחוב הופך ליותר ויותר אלים. הימין הקיצוני משתלט עליו. לחלק פנזינים כאלה זה לא לפחד להילחם ב"לה פמיליה". להילחם בידיים. לא רק בתקתוק מילים במחשב. פנזין הוא לא בלוג. הוא הדבר האמיתי: הוא הכרזת רחוב: "אני לא פוחד ממכם. אני מוכן לשלם כל מחיר כדי לעמוד מולכם בחזה חשוף". הוציאו פנזינים. חלקו אותם ברחוב. שברו את הזכוכית שמפרידה ביניכם ובין החיים האמיתיים. או לפחות תציירו עליה סימן שאלה. עד שייצא לאויבים שלנו עשן מהאוזניים.

סגול כהה

את מי אתה ממש שונא?

לפעמים אני פוגש אנשים שקוראים את הבלוג שלי. חלקם רושפים אלי שנאה: "למה לכל הרוחות אתה לא כותב על ניק קייב / בואי / סחרוף / מאיר אריאל?".

ובכן, לכל הרוח, אני חושב שאין טעם לכתוב / לצרף משפטים על מי שכולם כותבים. לא רוצה להיות לבנה בחומה. רוצה להרוס אותה. כבר "כתבתי" שאני מושפע בזרם בעיתונות רוק אמריקאית שנקרא "Trash writing". יש קולנוע טראש, טראש מטאל ועיתונות רוק טראשית. עירוב בין שורות פיוטיות יפות יפות ושורות תמוהות / מקושקשות. פנינים יקרות (מזויפות?) בתוך ערימת זבל (אמיתית?). מכירים סרטים כמו "הענקית הגיבנת בעלת עין אחת מול גודזילה הירוקה"? סרטים כל כך גרועים שהם הופכים למשהו מדליק, שובר מוחות סטרייטים, פורע אלה שצורכים רק מה שבין ברגמן לג'רמוש. טראש שמפתיע, מצחיק, מדכא, מעצבן, משעמם, מרתק, מיוחד מאוד. מיוחד מאוד. MAD. חץ מורעל למוח.

אנשים פותחים פוסט שלי ומחכים לקרוא על "ג'יזוס ומרי צ'יין" ואני מפיל עליהם את:

רונאלד בראוטיגם. פסנתרן הולנדי. ראו תצלום למטה.

"ספר אותי כך שלא יראו שהסתפרתי" אומר בראוטיגם לספר שלו. קליק קלאק ותלתלים אפורים נופלים לקרסוליו. הסדין שהספר כרך סביב צווארו של בראוטיגם בצבע סגול. יוזף היידן, שבראוטיגם מנגן נפלא את יצירותיו לפורטהפיאנו, סיפר שמוצרט היה מכור למרוצי סוסים. אז תקשיבו לבראוטיגם מנגן את הסונטה מס' 53 של היידן. לפרק הראשון, הספידי שלה, שמישהו בירחון המאוד רציני למוזיקה קלאסית "גרמופון" קרא לו "אמא כועסת על בת עשרה שצבעה שערה לסגול, מושכת את הנערה לכיור ובכוח מנסה להסיר את הצבע משערה".

אני חושב אחרת כשאני מקשיב לפרק הזה.

אני לא רואה סגול.
אני לא שומע דהרת סוסים.

אלא אני רואה / שומע את ג'ון קייל מנגן בקלידים את הפתיח ל"מחכה לאיש (ספק הסמים) שלי" של "מחתרת הקטיפה" ובכל פעם מוסיף / משנה טיפה. לפעמים טיפה טיפה ולפעמים טיפה גדולה. כמחרוזת דמעות שנערות בודדות ודחויות נאלצות לענוד לצווארן.
היידן וג'ון קייל?
כן. למה לא?

אני מוכן לסלוח לצרכני מוזיקת רוק בני 14-20 שחושבים שהמוזיקה נולדה עם צ'אק ברי והגיעה לשיאה עם "הביטלס" או ה"ראמונס". אבל קשה לי לסלוח לעיתונאי רוק שעברו את גיל הארבעים ולא רוצים להקדיש יותר מדקה למוזיקה של ארל בראון, כריסטיאן וולף, גלינה אוסטוולסקייה, אביה קופלמן, אריק שפירא, נעמי באבד, קלוד ויוויה, יוסי מר חיים.
לעיתונאים הנ"ל חסר צבע בקשת (סגול?). אני מקווה שאתם, הקוראים שלי, פרחים שנפתחים רק בלילה. בראוטיגם אוהב מאוד לנגן בפורטהפיאנו. זה פסנתר שעתיק יותר מפסנתר מודרני. בדרך כלל מנגנים באולמות קונצרטים בפסנתר מודרני. לפורטהפיאנו צליל קטן, יותר צנוע. "זה טי-שירט עם כתובת ממזרית עליה" – אומר בראוטיגם. יש לפסנתר הזה יופי רחובי, יופי רעב, בלי איפור. טי-שירט של ה"ראמונס" אם מותר לי לפתות אתכם, שמכורים לרוק, להקשיב למוזיקה קלאסית.

מותר לי להראות לכם שבקשת שלכם, יפה ומבריקה ככל שתהיה, חסר מיתר.
או שאולי לי חסר בורג במוח.

הליכה לקיסריה

וועד ההורים בבית ספר שבו אני מלמד ספרות התעקש. לשלוח נציג מטעמו להיות נוכח באחד השיעורים שלי. הורים טענו שהשיעורים שלי פראיים יותר מדי. המנהלת נכנעה לדרישה. לא הזיז לי. הפרויקט אותו התלמידים ואני מבצעים הוא הרחק מעבר לתוכנית הלימודים הסטרייטית. הרי היא תמיד סטרייטית. התלמידים ואני, כבר שנה שלמה, עובדים על תרגום משותף לספר "מכונה רכה" של וילאם בורוז. כל שיעור אני פותח בהשמעת קטע מוזיקה שלדעתי מפעיל את דמיון התלמידים בפול ווליום. התחלתי עם הפרק הראשון בסוויטה מס' 1 לצ'לו יחיד של באך, בביצוע נדיר בעמקותו של היינריך שיף (שמת לפני כחודש, בן 65). הצ'לו החורק שלו נוגע חזק בייאוש, בתחינה לעזרה ב"בריחה" לגן עדן מלאכותי / ממשי, כאילו (אולי כן?) הוא קיים, וכל זאת בדקה חמישים ושש שניות בלבד. בשיעור האחרון השמעתי להם את הקטע בן ה12 דקות "Baby Please Don't Go" מהאלבום "Easy Does IT" של אל קופר. אלבום ישן מאוד ומוזר מאוד. על הקטע הזה קופר העיד: "קטע מטורף. צריך למלא את הראש בחומרים מסוימים לפני שמקשיבים לו". קופר, אם אתם לא יודעים, הוא מוזיקאי ותיק, שנגינת האורגן שלו ב"כאבן מתגלגלת" של בוב דילן בלתי נשכחת. הוא הקים גם את "דם יזע ודמעות" שלפחות בגלגול הראשון שלה עודנה מרשימה ביותר. כדי לא להיות מופשט מדי הנה משהו מהעבודה המשותפת בתרגום בורוז:

"העלה באוב את הגרמני שלך. ירק קשתות של פני, מגפים מקועקעים, תהליכים נורדיים, מציגים אנושיים, אמני טרפז. פרוצות מכל המינים מפצירות מפסי רכבת בימתיים וגלגלי מעבורות שם הם משכירים, מעוקבים, דוחפים מעלה חור גבר מכוסה בענן קיטור. מושכים לנשימות שרוולים חולפים, מטים מחוץ למנהרת האהבה מנופפים קונדומים של שפיך. הומואים זקנים עיוורים עם חורי הצצה מלוכלכים מורכבים בשקיק עיניהם, לובשים מסכות של קשתות פני ומגששים אחר תרנגול פועם של נער בידי מתכת קרות, מרחרחים שקועים במחשבות מושבי אופניים בכלב צייד אפגני עייף, חוזליטו הפורטוריקני מתגלה מבעד רגליים. רוח רפאים של בוץ יושב עירום על מגפיים מקועקעים, המחלה פשטה. עיר חונקת זו. דרכים לקבור אחד שמגלה".

להקשיב לשיר הנ"ל של קופר זה כמו להציב בכיכר דיזנגוף בתל אביב פסל ענק של חמור, להושיב עליו את חברי מערכת העיתון "ישראל היום", ולשכנע את החמור לדהור לכיוון קיסריה. גר שם מישהו מאוד חשוב שלא אומר את שמו.

אז תלמידים, מורים וגם הורים דואגים: אל תשכחו את המשפט של הסופר ס. יזהר: " חינוך זה ללמד לשאול שאלות. לא לספק תשובות".