סגול כהה

את מי אתה ממש שונא?

לפעמים אני פוגש אנשים שקוראים את הבלוג שלי. חלקם רושפים אלי שנאה: "למה לכל הרוחות אתה לא כותב על ניק קייב / בואי / סחרוף / מאיר אריאל?".

ובכן, לכל הרוח, אני חושב שאין טעם לכתוב / לצרף משפטים על מי שכולם כותבים. לא רוצה להיות לבנה בחומה. רוצה להרוס אותה. כבר "כתבתי" שאני מושפע בזרם בעיתונות רוק אמריקאית שנקרא "Trash writing". יש קולנוע טראש, טראש מטאל ועיתונות רוק טראשית. עירוב בין שורות פיוטיות יפות יפות ושורות תמוהות / מקושקשות. פנינים יקרות (מזויפות?) בתוך ערימת זבל (אמיתית?). מכירים סרטים כמו "הענקית הגיבנת בעלת עין אחת מול גודזילה הירוקה"? סרטים כל כך גרועים שהם הופכים למשהו מדליק, שובר מוחות סטרייטים, פורע אלה שצורכים רק מה שבין ברגמן לג'רמוש. טראש שמפתיע, מצחיק, מדכא, מעצבן, משעמם, מרתק, מיוחד מאוד. מיוחד מאוד. MAD. חץ מורעל למוח.

אנשים פותחים פוסט שלי ומחכים לקרוא על "ג'יזוס ומרי צ'יין" ואני מפיל עליהם את:

רונאלד בראוטיגם. פסנתרן הולנדי. ראו תצלום למטה.

"ספר אותי כך שלא יראו שהסתפרתי" אומר בראוטיגם לספר שלו. קליק קלאק ותלתלים אפורים נופלים לקרסוליו. הסדין שהספר כרך סביב צווארו של בראוטיגם בצבע סגול. יוזף היידן, שבראוטיגם מנגן נפלא את יצירותיו לפורטהפיאנו, סיפר שמוצרט היה מכור למרוצי סוסים. אז תקשיבו לבראוטיגם מנגן את הסונטה מס' 53 של היידן. לפרק הראשון, הספידי שלה, שמישהו בירחון המאוד רציני למוזיקה קלאסית "גרמופון" קרא לו "אמא כועסת על בת עשרה שצבעה שערה לסגול, מושכת את הנערה לכיור ובכוח מנסה להסיר את הצבע משערה".

אני חושב אחרת כשאני מקשיב לפרק הזה.

אני לא רואה סגול.
אני לא שומע דהרת סוסים.

אלא אני רואה / שומע את ג'ון קייל מנגן בקלידים את הפתיח ל"מחכה לאיש (ספק הסמים) שלי" של "מחתרת הקטיפה" ובכל פעם מוסיף / משנה טיפה. לפעמים טיפה טיפה ולפעמים טיפה גדולה. כמחרוזת דמעות שנערות בודדות ודחויות נאלצות לענוד לצווארן.
היידן וג'ון קייל?
כן. למה לא?

אני מוכן לסלוח לצרכני מוזיקת רוק בני 14-20 שחושבים שהמוזיקה נולדה עם צ'אק ברי והגיעה לשיאה עם "הביטלס" או ה"ראמונס". אבל קשה לי לסלוח לעיתונאי רוק שעברו את גיל הארבעים ולא רוצים להקדיש יותר מדקה למוזיקה של ארל בראון, כריסטיאן וולף, גלינה אוסטוולסקייה, אביה קופלמן, אריק שפירא, נעמי באבד, קלוד ויוויה, יוסי מר חיים.
לעיתונאים הנ"ל חסר צבע בקשת (סגול?). אני מקווה שאתם, הקוראים שלי, פרחים שנפתחים רק בלילה. בראוטיגם אוהב מאוד לנגן בפורטהפיאנו. זה פסנתר שעתיק יותר מפסנתר מודרני. בדרך כלל מנגנים באולמות קונצרטים בפסנתר מודרני. לפורטהפיאנו צליל קטן, יותר צנוע. "זה טי-שירט עם כתובת ממזרית עליה" – אומר בראוטיגם. יש לפסנתר הזה יופי רחובי, יופי רעב, בלי איפור. טי-שירט של ה"ראמונס" אם מותר לי לפתות אתכם, שמכורים לרוק, להקשיב למוזיקה קלאסית.

מותר לי להראות לכם שבקשת שלכם, יפה ומבריקה ככל שתהיה, חסר מיתר.
או שאולי לי חסר בורג במוח.

סגור לתגובות.