מלך האמבטיה

להסניף אותיות / שורות.
בגלל שלא מזמן היה פה שבוע הספר.
בגלל שהבנתם את משיכתי לרוק מסריח, מלוכלך, צורם.

את האלבומים האחרונים של wire אני מעריץ ממרחק. אבל להקלטות הראשונות, אמצעיות ואחרונות של ג'וני ת'נדרס (Thunders) אני הכי (הקיא) נמשך. לא בגלל שעליהן גדלתי אלא בגלל שהן היו פסקול זהה למה שקרה / עשו לי / עשיתי לאחרים החל מגיל מאוד צעיר. נמשכתי… בעצם נמשחתי לשרת כקבצן כתיבה / נסיך כתיבה כדי לספר דווקא על שכמותן.

כשדיברנו, אלה שדומים לי ואני, היינו מחליפים שלטי רחובות ברמת גן, עיר מגוריי בשלטי רחוב חדשים: "שדרות מחתרת הקטיפה", "כיכר רוקי אריקסון", "רחוב גאן קלאב". "הלילה ננפץ את הרמזור ב'אריקסון פינת ג'פרי לי פירס'". האור האדום לא נוצר בשבילנו.

הגענו לג'י ג'י אלין (1956-1993). אומרים שהוא היה ועודו הדבר הכי קיצוני שהרוק ידע. נהג לחרבן, להשתין בהופעות שלו. לזרוק את מה שיצא מגופו על הקהל. מהר מאוד ירד מהבמה והיכה בקהל שהחזיר לו. אפשר לראות את זה אם תחפשו ביוטיוב. תקליטים שלו נמכרים ב"אוזן השלישית". הוא המשיך מאיפה שצ'רלס בוקובסקי עצר. אבל כמו שבוקובסקי הוא הרבה יותר משכרות ומהעלבות, ג'י ג'י אלין הוא יותר מחרא ומקללות. מה זה אומר יותר? בספר של המשורר ישראל אלירז מצאתי שיר בשם "היה גם דוד כזה" שרומז לכיוון:

"הוא חי בשלום עם
יבבה קבועה שבקעה מתוכו
כמו מציר חלוד בדלת חדר
ילדים אבוד בראשו. הוא לא
חדל למות כמו כל מת אמיתי
שחוזרים וקורים לו דברים
כדי לחזור עם משהו הביתה
ולומר: עשיתי היום מה שיכולתי".

בגלל שלא מזמן היה פה שבוע הספר: הנה קטע ששייך להופעות של אלין למרות שנכתב עשרות שנים לפני שאלין נולד. מי שכתב אותו היה יוסף חיים ברנר, מגדולי הספרות העברית. בספרו "שכול וכישלון". אני שובר שורות: "פצעו הציק לו… הוא גנח כחולה טיפוס הבטן, שמעלת חומו ארבעים ואחת, כשמטילים אותו לאמבט קר ככפור. פצעו לבש איזו צורה משונה בעיניו ויהי לעצם מטפיזי, וכשהיה מביט… הייתה בו משום מה ההרגשה המשונה והמדאיבה של האדם המביט על תמונה של עלמה אשר אהב אהבה סוערה, ועתה נשכחה… דמיונו בעיני עצמו היה לבעל עבירה גדול, המתיירא מפני גילוי עוונו, שמדי היפגשו באנשים הוא חושב: מה אילו ידעו הדוברים בי שאני רצחתי את הנפש… לקום ולצעוק פתאום: אני הוא הפושע!… בעיקר הדבר הייתה בו אפתיה. יותר נכון: חוסר כל תקווה… אילו ידעו מה שבליבי ברגע זה איזה בעל בית נכבד או משורר של יופי נאצל ואידיאלים רוממים – המרחק בין זה וזה הן אינו גדול כל כך… צער העולם… צער העולם שבשירה… לזה הם מסכימים… פואזיה… אך מכאובי אני בזה אינם רוצים… יודע אני… אינם רוצים לדעת… הם מורים עלי באצבע: הביטו אליו!… כמה הוא מרעיש עולם!… ראו את האדם התחתון, המתהדר בפגימותיו… הכיעור שלי אינו צריך לכער את העולם… המכאוב שלי אינו צריך לבוא בחשבון… החן והרוממות – זוהי האמת… ואני – נוגע בדבר ועדותי פסולה…"

אני חושב שלא הלכתי רחוק מדי בקשר ל"פענוח" התופעה ששמה ג'י ג'י אלין. הלכתי אחרת. אולי הפוך לגמרי. אולי זה ינחם אתכם אם אגמור בציטוט נוסף מהספר הזה של יוסף חיים ברנר, שאולי בעצם זה ציטוט מג'י ג'י אלין: "בהנאה לקח איתו מחלוקי האבנים, הכניסו מעל גבו אל תחת כותנתו והתגרד, התגרד. ותורן הספינה הבהב: לא קשה, לא קשה. בקרוב ניסע ונלך, בקרוב ניסע ונלך".

ג'י ג'י אלין, תנצב"ה: ראשי תיבות של "תקשיבו, נערים. צפה ביצירתו האמת".
כעת בא לי לומר לכם משהו עמוק יותר, אבל ג'י ג'י אלין סתם את פי בידו הנוטפת דבש.
–

בלי

סטלה התמחתה בחריגים. היא יפהפייה. גבוהה, רגליים שלא נגמרות. צעירה. היא לקחה כסף רב בשביל לעשות. היא שווה כל שקל. באו אליה מרחוק. היא הזכירה לי את הזמר האנגלי בילי פיורי (Billy Fury). צנועה, ביישנית, לא מרימה בקולה. כנראה בגלל זה היו לה קליינטים רבים: מצד אחד נמשכו לניקיון, ליופי, לעור הלבן והשיער הבלונדי. מצד שני, יכלו לשפוך עליה (על גופה לפחות) את כל הרוע, התסכול, הפחדים, היעדר האומץ, להיאבק בנשיות שלהם.

או בנשים שמחכות להם בביתם.

סטלה נעלמה. עד היום אפשר לראות את הקליינטים שלה מסתובבים מסוחררים בתחנה המרכזית בתל אביב שם עבדה. הבנות שעבדו שם איתה לא יודעות היכן היא. אחת מהן סיפרה שסטלה נרקומנית. אני לא חושב כך. פעם בדקתי כל מילימטר בגופה העירום ולא מצאתי סימני דקירה. כשהיינו מדברים / מדברות על מה שקורה לנו מעבר לדבר ממנו היא מתפרנסת, היא סיפרה שיש לה שני ילדים מתבגרים. נדמה לי שהיא גרה בירושלים ובאה לתל אביב כל יום במונית.

היכן סטלה?

היכן הניקיון, היופי, העור הלבן, שיער שאינו צבוע, האנשים שאינם צבועים, הדברים שעוצרים לפחות לחצי שעה את כל הרוע, התסכול, הפחדנות, הגסות?

אחרי הדו-שיח הגופני הייתי מבקש ממנה שתתרגם לי שורות של המשורר הרוסי שאני כה אוהב רוברט רוזדסטוינסקי. כמו כל דבר היא הייתה עושה את זה ברצון. אני מתגעגע אליה, ומרבה להקשיב לשירים של בילי פיורי (בתצלום למטה). פיורי היה כוכב ענק בפופ/רוק האנגלי לפני המהפכה שעשו "הביטלס". הוא דעך במהירות, ומת בגיל 42 ב-1983. האלבום "Loving You" מכיל יצירת מופת אחת. השיר "In My Room": "בחדרי… ספר של של סומרסט מוהם… תצלום של אוסקר וויילד ואת לא הבנת… פה אני יכול להיות מי שאני…". שיר לא מוכר אבל הרבה יותר טוב מהלהיטים שלו: "חצי דרך לגן עדן", "קינאה", "קולט", "מחשבות עליך".

כשפיורי שר את "בחדרי" הוא נוגע בעומק נדיר. אני קורא לרגעים כאלה במוזיקת הפופ "לחדור עמוק לנשמה בלי אמצעי מניעה".
גם סטלה נהגה להסיר את אמצעי המניעה מהליטופים והחיוכים שלה. זה לא מקצוענות. זה טוהר.

"עזבו את המקצוענים, הביאו לי את בעלי הדימיון" – אמר אלברט איינשטיין.
את מספר הטלפון שלה סטלה נתנה רק לקליינטים נבחרים. אני לא נבחר בשום דבר ואין לי אותו.
"אנחנו מכוערים אבל יש לנו את המוזיקה" – כתב לאונרד כהן.
בבלוג הזה הכרתי לכם את הכיעור שלי, את היופי שלי, ועכשיו הכרתי לכם את המוזה שלי.
–