מלך האמבטיה

להסניף אותיות / שורות.
בגלל שלא מזמן היה פה שבוע הספר.
בגלל שהבנתם את משיכתי לרוק מסריח, מלוכלך, צורם.

את האלבומים האחרונים של wire אני מעריץ ממרחק. אבל להקלטות הראשונות, אמצעיות ואחרונות של ג'וני ת'נדרס (Thunders) אני הכי (הקיא) נמשך. לא בגלל שעליהן גדלתי אלא בגלל שהן היו פסקול זהה למה שקרה / עשו לי / עשיתי לאחרים החל מגיל מאוד צעיר. נמשכתי… בעצם נמשחתי לשרת כקבצן כתיבה / נסיך כתיבה כדי לספר דווקא על שכמותן.

כשדיברנו, אלה שדומים לי ואני, היינו מחליפים שלטי רחובות ברמת גן, עיר מגוריי בשלטי רחוב חדשים: "שדרות מחתרת הקטיפה", "כיכר רוקי אריקסון", "רחוב גאן קלאב". "הלילה ננפץ את הרמזור ב'אריקסון פינת ג'פרי לי פירס'". האור האדום לא נוצר בשבילנו.

הגענו לג'י ג'י אלין (1956-1993). אומרים שהוא היה ועודו הדבר הכי קיצוני שהרוק ידע. נהג לחרבן, להשתין בהופעות שלו. לזרוק את מה שיצא מגופו על הקהל. מהר מאוד ירד מהבמה והיכה בקהל שהחזיר לו. אפשר לראות את זה אם תחפשו ביוטיוב. תקליטים שלו נמכרים ב"אוזן השלישית". הוא המשיך מאיפה שצ'רלס בוקובסקי עצר. אבל כמו שבוקובסקי הוא הרבה יותר משכרות ומהעלבות, ג'י ג'י אלין הוא יותר מחרא ומקללות. מה זה אומר יותר? בספר של המשורר ישראל אלירז מצאתי שיר בשם "היה גם דוד כזה" שרומז לכיוון:

"הוא חי בשלום עם
יבבה קבועה שבקעה מתוכו
כמו מציר חלוד בדלת חדר
ילדים אבוד בראשו. הוא לא
חדל למות כמו כל מת אמיתי
שחוזרים וקורים לו דברים
כדי לחזור עם משהו הביתה
ולומר: עשיתי היום מה שיכולתי".

בגלל שלא מזמן היה פה שבוע הספר: הנה קטע ששייך להופעות של אלין למרות שנכתב עשרות שנים לפני שאלין נולד. מי שכתב אותו היה יוסף חיים ברנר, מגדולי הספרות העברית. בספרו "שכול וכישלון". אני שובר שורות: "פצעו הציק לו… הוא גנח כחולה טיפוס הבטן, שמעלת חומו ארבעים ואחת, כשמטילים אותו לאמבט קר ככפור. פצעו לבש איזו צורה משונה בעיניו ויהי לעצם מטפיזי, וכשהיה מביט… הייתה בו משום מה ההרגשה המשונה והמדאיבה של האדם המביט על תמונה של עלמה אשר אהב אהבה סוערה, ועתה נשכחה… דמיונו בעיני עצמו היה לבעל עבירה גדול, המתיירא מפני גילוי עוונו, שמדי היפגשו באנשים הוא חושב: מה אילו ידעו הדוברים בי שאני רצחתי את הנפש… לקום ולצעוק פתאום: אני הוא הפושע!… בעיקר הדבר הייתה בו אפתיה. יותר נכון: חוסר כל תקווה… אילו ידעו מה שבליבי ברגע זה איזה בעל בית נכבד או משורר של יופי נאצל ואידיאלים רוממים – המרחק בין זה וזה הן אינו גדול כל כך… צער העולם… צער העולם שבשירה… לזה הם מסכימים… פואזיה… אך מכאובי אני בזה אינם רוצים… יודע אני… אינם רוצים לדעת… הם מורים עלי באצבע: הביטו אליו!… כמה הוא מרעיש עולם!… ראו את האדם התחתון, המתהדר בפגימותיו… הכיעור שלי אינו צריך לכער את העולם… המכאוב שלי אינו צריך לבוא בחשבון… החן והרוממות – זוהי האמת… ואני – נוגע בדבר ועדותי פסולה…"

אני חושב שלא הלכתי רחוק מדי בקשר ל"פענוח" התופעה ששמה ג'י ג'י אלין. הלכתי אחרת. אולי הפוך לגמרי. אולי זה ינחם אתכם אם אגמור בציטוט נוסף מהספר הזה של יוסף חיים ברנר, שאולי בעצם זה ציטוט מג'י ג'י אלין: "בהנאה לקח איתו מחלוקי האבנים, הכניסו מעל גבו אל תחת כותנתו והתגרד, התגרד. ותורן הספינה הבהב: לא קשה, לא קשה. בקרוב ניסע ונלך, בקרוב ניסע ונלך".

ג'י ג'י אלין, תנצב"ה: ראשי תיבות של "תקשיבו, נערים. צפה ביצירתו האמת".
כעת בא לי לומר לכם משהו עמוק יותר, אבל ג'י ג'י אלין סתם את פי בידו הנוטפת דבש.

סגור לתגובות.