ברדלס אחד נכנס לבר

יאיר נתניהו, הבן של, התפוצץ מכעס. לא האמין למראה עיניו. בעמוד הראשון של מוסף הספרות של עיתון "הארץ", מאמר מפרגן של רוני סומק על סמיח אל-קאסם. משורר פלסטינאי גאה בלאומיות שלו. סומק גם הוסיף למאמר ציור שלו.

זה היה חלום שלי. כמו כל חלום, יש בו רסיסי מציאות. סומק באמת פרסם מאמר כזה ב"הארץ".
אבל אני רץ יותר מדי קדימה. נחזור להתחלה. הנה שיר של רוני סומק:

רוני סומק / "טיוטה לדף תלוש מספר הבוטניקה של השירה":

אני מצדיע למגרפה,
קוסמטיקאית הפרחים
הצומחים כחיילי משמר הנחל,
אחרי שעלה ראשון של סתיו נושר
ליד הבית
של רנה שאר.
אם היו להם רובים, היה אפשר לשמוע
מטחי כבוד לדיו שהשקה שורשים,
והפך אותם מסתם פרחים צרפתיים
לפרחי מהפכה בספר הבוטניקה
של השירה.

גם הגשם שיבוא עוד מעט לא יהיה
המוציא להורג של
הרגע הזה.

—-

אלימות היא מה שמושך אותי אל שירי רוני סומק. קיראו את השיר שלו שמצורף כאן. "מגרפה" היא כלי אלים: סורק באדמה, בדשא, כמסרקות ברזל בגוף אדם. "חיילי משמר" – יש משהו אלים במראה חיילים. שלא לדבר על המילים "רובים", "מטחי כבוד", "מהפכה" ו"המוציא להורג".

אני חושב שמינון האלימות אצל סומק גבוה מאוד. כמי שמכיר אותו די מקרוב אני רואה בו הר געש גדול שעומד כל רגע להרוס את סביבתו (ואת עצמו). סומק מנסה להסתיר את הר הגעש הזה, את האלימות שבו, ע"י כתיבת שירה שמילות האלימות בה מסתתרות מאחורי דימויים יפהפיים. בשיר הזה הוא שם גם מילים רכות, שמצביעות על יופי, רכות, כמו "קוסמטיקאית", "דיו", "פרחים", "ספרי בוטניקה", שורות עדינות ואולטרה רגישות כמו "עלה ראשון של סתיו נושר ליד הבית". שימו לב: הוא כותב "סתיו" ולא "חורף". הוא כותב "בית"- ובית מסמל ביטחון, חסות, מקלט. אבל "גשם" הוא לא רק מים חיים לעצים, לשדות ולפרחים, הוא גם רומז לשיטפון הרסני. והמילה הנחמדה "מצדיע" שוב גוררת אותנו לצבא, לטקסי קבורה ולקבלת אותות הצטיינות על חיסול בני אנוש.

סומק, למי שפוגש בו, הוא איש נחמד. אז תדעו שמאחורי הנחמדות מסתתר מתאבק / מתאגרף אלים שיודע לרסק.

לי יש בעיה עם מילים. אני חושב, לדוגמה, שיש הבדל עצום בין המילה "אגס" לאגס אמיתי. מילים הן רק אטבים שמצמידים סדין עליו עשיתם אהבה, מצמידים אותו לחבל כביסה. אבל זה מה שיש. זה יותר טוב מכלום. ספרות טובה מאפשרת לכם למשש את האטבים הנ"ל. ספרות טובה מאוד מאפשרת לכם למשש את הסדין. לראות את מעשי האהבה. גם זה משהו.

עיתונאי רוק גדול הוא עורב שמרוב רעב יכול לעוף לירח ולקרוע ממנו פרוסה כאילו הייתה זו פרוסת גבינה לבנה. קרע… קרע… קרע.

אני רוצה ללכת עמוק יותר בעניין האלימות. כמעט אף אחד לא מחכה ברצינות לספרים חדשים של נורית זרחי / רחל חלפי / אגי משעול / דויד גרוסמן / עמוס עוז / יואל הופמן. הם כבר שלושים שנה ויותר בשטח. מה שהיה אצלם אתמול יהיה אצלם גם מחר. הם צפויים מראש. לעומתם, אנו מחכים לצעירים, "טריים" יותר. למשל, לספרים חדשים של קובי עובדיה / אסולין / ג'וליה פרמנטו / מתי שמואלוף / יעקב ביטון / ואן נויין / עומר ולדמן (התקווה הגדולה של השירה העברית). ושל צעיר נצחי, ראובן מירן, שפתיחת ספר שלו "זכרונות מעונה מתה": "בכפר צרפתי קטן, קצת אחרי שבע וחצי בבוקר, פילחה ירייה את הערפל… הכדור פגע בציפור אחת, שנפלה מתוך הערפל על העלים המתים" לימדה אותי להקשיב ולראות ולקחת ללב. ואל תשכחו את דרור משעני וסצנת ספרות המתח הישראלית שהיא צעירה ומרעננת.

המשוררים והסופרים "הזקנים" מאוד לחוצים. "המלך מת יחי המלך החדש" שר אריק לביא ב"שיר הקטר". הם צריכים להשתנות, לחדש משהו כדי להפוך לרעננים, למסקרנים. "אני לא יודע על מה אכתוב בשבוע הבא, אבל הקוראים שלי יודעים" – אמר אדם ברוך. אני חושב שרוני סומק מרגיש בכך. אני חושב שחלק מהאלימות שבשיריו היא תיעוד של מלחמה פנימית קשה מאוד שבתוכו: האם לשנות את סגנון הכתיבה הוותיק, המוכר שלו? איך לעשות את זה? לפעמים אני חושב שהמלחמה הפנימית שלו תהרוס את בריאותו.

את סומק מאשימים בהליכה זהירה באמצע הדרך מבחינה פוליטית. בולשיט. מה, לא ידעתם שהוא הוזמן והשתתף בטקס רווי דגלי פלסטין לזכר המשורר הפלסטיני-ישראלי החריף מאוד והפעיל מאוד מבחינה פוליטית סמיח אל-קאסם? יותר מכך, סומק פרסם בעמוד הראשון של מוסף הספרות של "הארץ" ציור שלו ושיר לזכרו של סמיח. כשאמרתי לסומק "המעשה הזה יכול להרגיז כמה כתבלבים מהימין", הוא ענה: "אז שיתרגזו".

חפשו בקובצי שיריו את השירים "אדון אושוויץ" ו"מסמרים". כל אנתולוגיה של שירים גדולים שנכתבו בעברית בשלושים השנים האחרונות שלא תכלול בתוכה שני שירים אלה תהיה צולעת.

אני, שכל חיי גרתי ועודי גר למרגלות הר געש, מרגיש בבית עם הספרים של סומק. אני, שכל הכתיבה שלי היא בעצם קריאה "גשם גשם בוא" – וכאמור גשם הוא סם חיים אבל גם יכול להפוך לשיטפון הורס והורג, ומשפטים כמו "אילו היה לי רובה" נופלים ללא הרף מפי, רואה בסומק אח לנשק. אני רוצה לשכב איתו במארבים.
–

הטיסה 3

המטוס נפל
השיניים נשרו.
הפסקתי לאכול בשר
כלומר לנשוך את עצמי.
איסלנד ואירלנד מחכות לי –
אני מצמיד ירוק לקרחונים.
סוף סוף ויהי אור.

—-

תיראו, את הביוגרפיה שלי תמצאו בשיר נהדר של ריטה קוגן בספרה "רישיון לשגיאות כתיב":

"אני משליכה את עצבותי על אחרים,
כמו מיכמרתן
המשליך את רישתותיו הימה.
וכל מבוקשי הוא להשיב את אטלנטיס".

—-

פס קול מומלץ: "RIDE INTO THE SUN" מאלבום הסולו הראשון השביר, המוזנח, המתפרק והנהדר של לו ריד – "לו ריד".

—-

עפתי מספיק גבוה כדי לגלות שהשמש היא בעצם בור ענק לתוכו כל כך הרבה נשים נשואות שהתאכזבו מבעליהן משליכות לתוכו את טבעות הזהב, טבעות הנישואין הנוצצות שלהן.
–