אתם בקושי מתעכבים במבט על בני אדם, אז איך תראו את הצל שלהם? פה תרגמתי שיר של המשורר האנגלי טום גאן:
דם / דופק / כעת / היה
כרוכת שלג הגינה,
כורעים ענפים, נמלאו השבילים,
סחף את האדמה כיסה.
ברוך אחוזים, במיטה נשכב,
בריפיון שרוגים אתה ואני
כפסלים נאבקים; עוד עכשיו
זה נמשך במחשבתי.
אני חושב שיותר מאשר שיר אהבה ושיר שקורא להתבונן חזק באיך נראים / מה עושים אנשים, זה שיר על הצל. אילונה האוס ("Illona Haus"), סופרת מתח קנדית ש… שיט, עוד לא תורגמה לעברית, כותבת בעיקר על הצל. מינון הטירוף בספרים הלא רבים שלה, גבוה פי כמה מהמקובל אפילו בז'אנר ספרות זה. טירוף שמתערבב בכ-ו-ל-ם: בשוטרים, בגנבים, ברוצחים, בקורבנות, בילדים טובים ירושלים – צעירים ומבוגרים – בתוליים ולא בתוליים, שהצל מלווה אותם מרגע הולדתם עד הסוף. יש רגעים בטקסטים של האוס שהיא כורעת על ברכיה ומלטפת בחיבה את הצל. אני מקווה שהטקסט פה ילמד אתכם איך עושים את זה במילים. בשנה האחרונה היא המורה שלי. היא לימדה אותי לזרוק את שעון היד שלי ולא להביט במחוגי שעון הקיר שבביתי. בשביל מה להביט? הרי הנערה שאני אוהב לא תבוא בלילה / בבוקר / בצהריים. האוס היא שעון צל. מחוגי שעון הם זרועות מושטות של נשים וגברים שאין להם ילדים. הם נעים לכאן ולכאן ותמיד ריק סביבם. אילונה האוס היא משוררת הריק הזה.
כשאני כותב "הצל" אני מתכוון למה שנמצא מתחת לבשר ולעור. הנה קטע מספרה:
"הסייבר קפה ברחוב צ'רלס היה עמוס מתבגרים. מתלקלקים מקפה עם אבק קינמון. עוזבים חבורה אחת בשביל אחרת. נערים משוויצים בג'ינסים נמוכים, נערות בטבעות שבטבורן. הוא השתדל להתרכז במסך האינטרנט. כשעמדת אינטרנט לידו התפנתה ונער נכנס לתוכה, הוא הצטמצם. ביד אחת הנער טייל עם העכבר, ובשנייה גירד את ערש זקנקנו.
הוא הפסיק לחשוב על הנער. התמקד בבלוג שלו. ובבלוגים אחרים, מחפש ידיעה על הרצח האחרון. מטומטמים העיתונאים שלא יכולים למצוא קשר בין הרציחות. השתעשע בתוכנית לשתול רמז שהעד במשפטו של ברנרד הוא עכשיו חשוד ברצח, שהבלשית קיי דאלאני אחראית על הצוות שחוקר אותו.
אבל הוא נסוג. זה לא הזמן לנופף בדגל. אבל הוא חייב לשתול משהו. אחרת יתחילו לחשוב ש'רוטש' נעלם. לא צריך להיסחף. צריך להשאיר צל.
רוטש לא היה מת על קפה האינטרנט. יותר מדי צפוף וגיל המבקרים ירד וירד. מישהו נגע בו חזק. 'סליחה, אחי' אמר הנער שהתחכך בו, שתי עיניו כתריסים כמעט סגורים. רוטש דמיין את הסכין הארוך שלו נכנס לקורקבן של הנער. לדחוף, להרים, ולסובב חזק. שהמסריח הזה ירגיש פעם חרא אמיתי נכנס לאחד החרכים שלו.
רוטש אחז חזק בעכבר. נראה אם הבלשית דאלאני למדה משהו חדש. החיפוש הוביל אותו לעמודי עיתון ה'סאן'. היו תמונות שלה, עיניה ענקיות מזעזוע, אחרי שברנרד תקף אותה. משהו עלה בראש של רוטש, כשראה אותן.
באותו לילה חלם על רג'סטר. אחר כך על דאלאני.
הוא האשים את ברנרד על החלומות, ובתשוקה המתגברת יותר ויותר מאז רצח את רג'סטר.
הכל בגלל המכתב של ברנרד. האיש לא הפסיק ללחוץ. ייתכן והכלבה ראתה שניהם בפארק כשהשליכו את גופת הזונה לאגם. רוטש פקפק בכך. לבוש במעיל הגשם של ברנרד, גדול עליו בכמה מספרים, הוא עזר לו לשאת את הגופה מהתא האחורי של המכונית. אחר כך כשהגשם דופק על הגג, הוא התיישב ליד ההגה כשברנרד בודק אם הם לא הפילו משהו שיכול לזהות אותם.
וכעת, לא רק החלום על רג'סטר הפך לבן זוגו. היו דברים מוקדמים יותר. הפעם הראשונה בקור השקט של מרתף בית ההלוויות. זה לא היה קטע של כוח. אלא קטע של נוחיות. נוחיות מחיבוק המוות. זה היה כמו לחזור הביתה.
הוא לא ידע את שמה. של הראשונה. אבל היא הייתה מאוד מאוד יפה. למרות החתכים והתפרים הגסים שחוקר מקרי המוות השאיר בגופה. החתך הסופי שלא יירפא לנצח.
הוא החליק ידו לאורך העור הקר, המתוח שלה. הגיע לאזור הצלעות. לעכוזים החטובים שלה שלחוצים לשולחן המתכת. ליטף את אזור הבטן שלה. למטה יותר, עד שהגיע למשולש השיער הבלונדי, האדום שלה.
הוא נזכר בקול נשימתו באוויר השלו של מרתף הגוויות. בריח הכימיקלים, בסבונים הקשים, בריח המוות, כבד מכל מה שהכיר.
הוא נגע בה כפי שמעולם לא נגע ביצור חי. זו הייתה נקודת המפנה בחייו. זה היה היום בו הפך לגבר".
–
crematoriumm.wordpress.com 