ארכיון חודשי: ספטמבר 2017

אילונה האוס: שעון הצל

אתם בקושי מתעכבים במבט על בני אדם, אז איך תראו את הצל שלהם? פה תרגמתי שיר של המשורר האנגלי טום גאן:

דם / דופק / כעת / היה
כרוכת שלג הגינה,
כורעים ענפים, נמלאו השבילים,
סחף את האדמה כיסה.

ברוך אחוזים, במיטה נשכב,
בריפיון שרוגים אתה ואני
כפסלים נאבקים; עוד עכשיו
זה נמשך במחשבתי.

אני חושב שיותר מאשר שיר אהבה ושיר שקורא להתבונן חזק באיך נראים / מה עושים אנשים, זה שיר על הצל. אילונה האוס ("Illona Haus"), סופרת מתח קנדית ש… שיט, עוד לא תורגמה לעברית, כותבת בעיקר על הצל. מינון הטירוף בספרים הלא רבים שלה, גבוה פי כמה מהמקובל אפילו בז'אנר ספרות זה. טירוף שמתערבב בכ-ו-ל-ם: בשוטרים, בגנבים, ברוצחים, בקורבנות, בילדים טובים ירושלים – צעירים ומבוגרים – בתוליים ולא בתוליים, שהצל מלווה אותם מרגע הולדתם עד הסוף. יש רגעים בטקסטים של האוס שהיא כורעת על ברכיה ומלטפת בחיבה את הצל. אני מקווה שהטקסט פה ילמד אתכם איך עושים את זה במילים. בשנה האחרונה היא המורה שלי. היא לימדה אותי לזרוק את שעון היד שלי ולא להביט במחוגי שעון הקיר שבביתי. בשביל מה להביט? הרי הנערה שאני אוהב לא תבוא בלילה / בבוקר / בצהריים. האוס היא שעון צל. מחוגי שעון הם זרועות מושטות של נשים וגברים שאין להם ילדים. הם נעים לכאן ולכאן ותמיד ריק סביבם. אילונה האוס היא משוררת הריק הזה.

כשאני כותב "הצל" אני מתכוון למה שנמצא מתחת לבשר ולעור. הנה קטע מספרה:

"הסייבר קפה ברחוב צ'רלס היה עמוס מתבגרים. מתלקלקים מקפה עם אבק קינמון. עוזבים חבורה אחת בשביל אחרת. נערים משוויצים בג'ינסים נמוכים, נערות בטבעות שבטבורן. הוא השתדל להתרכז במסך האינטרנט. כשעמדת אינטרנט לידו התפנתה ונער נכנס לתוכה, הוא הצטמצם. ביד אחת הנער טייל עם העכבר, ובשנייה גירד את ערש זקנקנו.

הוא הפסיק לחשוב על הנער. התמקד בבלוג שלו. ובבלוגים אחרים, מחפש ידיעה על הרצח האחרון. מטומטמים העיתונאים שלא יכולים למצוא קשר בין הרציחות. השתעשע בתוכנית לשתול רמז שהעד במשפטו של ברנרד הוא עכשיו חשוד ברצח, שהבלשית קיי דאלאני אחראית על הצוות שחוקר אותו.

אבל הוא נסוג. זה לא הזמן לנופף בדגל. אבל הוא חייב לשתול משהו. אחרת יתחילו לחשוב ש'רוטש' נעלם. לא צריך להיסחף. צריך להשאיר צל.

רוטש לא היה מת על קפה האינטרנט. יותר מדי צפוף וגיל המבקרים ירד וירד. מישהו נגע בו חזק. 'סליחה, אחי' אמר הנער שהתחכך בו, שתי עיניו כתריסים כמעט סגורים. רוטש דמיין את הסכין הארוך שלו נכנס לקורקבן של הנער. לדחוף, להרים, ולסובב חזק. שהמסריח הזה ירגיש פעם חרא אמיתי נכנס לאחד החרכים שלו.

רוטש אחז חזק בעכבר. נראה אם הבלשית דאלאני למדה משהו חדש. החיפוש הוביל אותו לעמודי עיתון ה'סאן'. היו תמונות שלה, עיניה ענקיות מזעזוע, אחרי שברנרד תקף אותה. משהו עלה בראש של רוטש, כשראה אותן.

באותו לילה חלם על רג'סטר. אחר כך על דאלאני.

הוא האשים את ברנרד על החלומות, ובתשוקה המתגברת יותר ויותר מאז רצח את רג'סטר.
הכל בגלל המכתב של ברנרד. האיש לא הפסיק ללחוץ. ייתכן והכלבה ראתה שניהם בפארק כשהשליכו את גופת הזונה לאגם. רוטש פקפק בכך. לבוש במעיל הגשם של ברנרד, גדול עליו בכמה מספרים, הוא עזר לו לשאת את הגופה מהתא האחורי של המכונית. אחר כך כשהגשם דופק על הגג, הוא התיישב ליד ההגה כשברנרד בודק אם הם לא הפילו משהו שיכול לזהות אותם.

וכעת, לא רק החלום על רג'סטר הפך לבן זוגו. היו דברים מוקדמים יותר. הפעם הראשונה בקור השקט של מרתף בית ההלוויות. זה לא היה קטע של כוח. אלא קטע של נוחיות. נוחיות מחיבוק המוות. זה היה כמו לחזור הביתה.

הוא לא ידע את שמה. של הראשונה. אבל היא הייתה מאוד מאוד יפה. למרות החתכים והתפרים הגסים שחוקר מקרי המוות השאיר בגופה. החתך הסופי שלא יירפא לנצח.
הוא החליק ידו לאורך העור הקר, המתוח שלה. הגיע לאזור הצלעות. לעכוזים החטובים שלה שלחוצים לשולחן המתכת. ליטף את אזור הבטן שלה. למטה יותר, עד שהגיע למשולש השיער הבלונדי, האדום שלה.

הוא נזכר בקול נשימתו באוויר השלו של מרתף הגוויות. בריח הכימיקלים, בסבונים הקשים, בריח המוות, כבד מכל מה שהכיר.

הוא נגע בה כפי שמעולם לא נגע ביצור חי. זו הייתה נקודת המפנה בחייו. זה היה היום בו הפך לגבר".

עיניים שלו

בוקר טוב אנשים עם עיניים עצובות. רואים משהו מחוץ לסורגים?
וגם: בוקר טוב אנשים עם עיניים שמחות. רואים מישהו שבתוך כלוב?

חברים שלי, נגני מוזיקה קלאסית, מעידים על חוויה יוצאת דופן כשהם מנגנים יצירות של אלפרד שניטקה. "כל כך הרבה מאזינים באים אלינו אחרי הקונצרט ואומרים: 'זו מוסיקה פותחת עיניים'". "זה כמו לראות בפעם הראשונה אריה". "מוסיקה לעיניים יותר מאשר לאוזניים". הם לא מתכוונים שרואים פרחים, שמיים וכו' כשמקשיבים לו. אלא למשהו עמוק יותר. אולי לעין השלישית.

שניטקה (Shnittke) מנוגן הרבה מאוד. גם ב"כאן קול המוסיקה" פה ברדיו.

הוא מת ב-1998 בגיל 64. ב-1980 המיר את דתו לנצרות. אז נאסר עליו לצאת מגבולות ברית המועצות. ב-1985 התקף שבץ שהותירו בתרדמת. ב-1990 עבר לגור בהמבורג. ב-1994 התקף שבץ שהותירו משותק כמעט לגמרי. את טכס ההשכבה שלו תמצאו ברשת. הצ'לן רוסטרופוביץ' מנגן בו.

"המטרה של חיי לשלב בין מוסיקה רצינית למוסיקה קלה. לא אכפת לי לשבור את צווארי כל עוד אני מממש אותה" אמר.

מאזינים אומרים שהמוסיקה שלו כובשת מאוד לא בגלל שהיא "קלה" (היא לא). לא בגלל שהיא קצבית, שמחה, עצובה, יפה במובן החיצוני של המילה (היא לא).
אז למה?

אני חושב שפענחתי את ה"סוד". קטע בספר "מילים של אחרים" מאת איימי רולנד (הוצאת "כתר", 2015, תרגום מעולה של טל ארצי) עזר לי. הנה הוא: "ילד אחד… עומד קצת בנפרד. מסתכל על האריות כמהופנט. הילד מתחיל לצרוח… הוא מרים רגל אל המעקה… סותם את אוזניו ולוחץ עליהן. 'האריה שואג' הוא אומר. 'הוא לא שואג' – אומרת המדריכה. 'אתה רק מדמיין'. 'אבל אני שומע אותו' – אומר הילד. המדריכה גוררת אותו. הוא הולך בשתיקה וראשו מופנה אל האריות.
וכשאני עומד בדד
שואג אריה, שאגה גדולה…
הדלתות סגורות מלבד אחת,
וזוהי דלת החמלה".

תקשיבו לשניות האחרונות ב"קונצ'רטו למקהלה" של שניטקה. קולות המקהלה עולים ויורדים, עולים ויורדים כנפנוף פרידה למי שמסתלק מהעולם. למי שהמראות האחרונים בעיניו הם עצים, פרחים, שדות, אנשים, שמיים, ים והוא יודע שכל אלה ימשיכו להיות / לחיות אחריו והוא משלים עם כך. הוא מצטער שלא הבין זאת בנעוריו, לו הבין זאת אולי חייו היו שלווים יותר. מחויכים יותר. "האנשים בונים מטוסים ומכוניות כי הם ממהרים ממקום למקום. המלאכים לא כורתים את הכנפיים של עצמם כי גם הם ממהרים. אלוהים לא ממהר לשום מקום. גם השטן לא. כנראה שאלוהים שולח מלאכים ופיות לעשות את העבודה במקומו. את העבודה המלוכלכת?" שאל הסופר ז'אן ז'נה.

אורי ברנשטיין, כדרכו בקודש, נוגע נפלא בנושא הזה. תקשיבו:

"שלום לכולכם. איזו רוח נשאה אתכם…
אמנם מאז מותכם הפרח המאודם
נפתח, חסר ריח, ואולי
אף אוכל אדם

אבל אין לי זמן לעסוק בכם.
החיים כבר יסתדרו בלעדיכם".

שנה טובה. למרות המזרק הנגוע, הדק האקדח, לוע הארי.