ארכיון חודשי: ספטמבר 2017

עיניים שלו

בוקר טוב אנשים עם עיניים עצובות. רואים משהו מחוץ לסורגים?
וגם: בוקר טוב אנשים עם עיניים שמחות. רואים מישהו שבתוך כלוב?

חברים שלי, נגני מוזיקה קלאסית, מעידים על חוויה יוצאת דופן כשהם מנגנים יצירות של אלפרד שניטקה. "כל כך הרבה מאזינים באים אלינו אחרי הקונצרט ואומרים: 'זו מוסיקה פותחת עיניים'". "זה כמו לראות בפעם הראשונה אריה". "מוסיקה לעיניים יותר מאשר לאוזניים". הם לא מתכוונים שרואים פרחים, שמיים וכו' כשמקשיבים לו. אלא למשהו עמוק יותר. אולי לעין השלישית.

שניטקה (Shnittke) מנוגן הרבה מאוד. גם ב"כאן קול המוסיקה" פה ברדיו.

הוא מת ב-1998 בגיל 64. ב-1980 המיר את דתו לנצרות. אז נאסר עליו לצאת מגבולות ברית המועצות. ב-1985 התקף שבץ שהותירו בתרדמת. ב-1990 עבר לגור בהמבורג. ב-1994 התקף שבץ שהותירו משותק כמעט לגמרי. את טכס ההשכבה שלו תמצאו ברשת. הצ'לן רוסטרופוביץ' מנגן בו.

"המטרה של חיי לשלב בין מוסיקה רצינית למוסיקה קלה. לא אכפת לי לשבור את צווארי כל עוד אני מממש אותה" אמר.

מאזינים אומרים שהמוסיקה שלו כובשת מאוד לא בגלל שהיא "קלה" (היא לא). לא בגלל שהיא קצבית, שמחה, עצובה, יפה במובן החיצוני של המילה (היא לא).
אז למה?

אני חושב שפענחתי את ה"סוד". קטע בספר "מילים של אחרים" מאת איימי רולנד (הוצאת "כתר", 2015, תרגום מעולה של טל ארצי) עזר לי. הנה הוא: "ילד אחד… עומד קצת בנפרד. מסתכל על האריות כמהופנט. הילד מתחיל לצרוח… הוא מרים רגל אל המעקה… סותם את אוזניו ולוחץ עליהן. 'האריה שואג' הוא אומר. 'הוא לא שואג' – אומרת המדריכה. 'אתה רק מדמיין'. 'אבל אני שומע אותו' – אומר הילד. המדריכה גוררת אותו. הוא הולך בשתיקה וראשו מופנה אל האריות.
וכשאני עומד בדד
שואג אריה, שאגה גדולה…
הדלתות סגורות מלבד אחת,
וזוהי דלת החמלה".

תקשיבו לשניות האחרונות ב"קונצ'רטו למקהלה" של שניטקה. קולות המקהלה עולים ויורדים, עולים ויורדים כנפנוף פרידה למי שמסתלק מהעולם. למי שהמראות האחרונים בעיניו הם עצים, פרחים, שדות, אנשים, שמיים, ים והוא יודע שכל אלה ימשיכו להיות / לחיות אחריו והוא משלים עם כך. הוא מצטער שלא הבין זאת בנעוריו, לו הבין זאת אולי חייו היו שלווים יותר. מחויכים יותר. "האנשים בונים מטוסים ומכוניות כי הם ממהרים ממקום למקום. המלאכים לא כורתים את הכנפיים של עצמם כי גם הם ממהרים. אלוהים לא ממהר לשום מקום. גם השטן לא. כנראה שאלוהים שולח מלאכים ופיות לעשות את העבודה במקומו. את העבודה המלוכלכת?" שאל הסופר ז'אן ז'נה.

אורי ברנשטיין, כדרכו בקודש, נוגע נפלא בנושא הזה. תקשיבו:

"שלום לכולכם. איזו רוח נשאה אתכם…
אמנם מאז מותכם הפרח המאודם
נפתח, חסר ריח, ואולי
אף אוכל אדם

אבל אין לי זמן לעסוק בכם.
החיים כבר יסתדרו בלעדיכם".

שנה טובה. למרות המזרק הנגוע, הדק האקדח, לוע הארי.

מ-ד-ג-ס-ק-ר

בתיכון כתבתי עבודה על דליה רביקוביץ' בת מילה אחת: "מדגסקר". חשבתי, שהיא מתארת נכון את התפוזים, החורף הצהוב, האהבה הקשה בשירת רביקוביץ'. אהבתי להניח רק חפץ אחד על השולחן ולעזוב. טום ורלן: "הצבתי סולם והתרחקתי, בלי להשמיע קול". חושבים שיש אנשים שמדברים הרבה, אבל בעצם הם לא משתמשים במילים. מה שחשוב להם הוא הצליל, המוסיקה, הציור שהמילים יוצרות. מ-ד-ג-ס-ק-ר. טום ורלן כותב: "פינה הופכת לפינה". באותה מידה, יכול היה לכתוב שהוא קפץ את אגרופו כל כך חזק, עד שזה נעלם. או "אבן שותת דם", באלבום השני של להקתו לשעבר "טלוויזיה". מי שמחפש אבן שבאמת יורד ממנה דם, או סלע שבאמת מוציאים ממנו מים, ישמע את הקולות תמיד דרך פטיפון, דיסק ולא מתוך שיח בוער. אין מה להתגאות בכך. ולורלן שיר בשם "האש" (או "השריפה") באלבום הנ"ל. זו לא דת פשטנית. גם לא כשצייר סולם ניצב לבדו בשדה ירוק וריק. מישהו עלה שם? לאן? על העטיפה האחורית של אחד מאלבומי הסולו שלו, מצולמים גורדי שחקים מוארים בלילה. אבל היצירה שלו היא תצלומי סטילס של היסטריה – לכך התכוון כשכתב את צירוף המילים: "קלפים באוויר". נורת חשמל דולקת בחדר, באמצע היום. כדור הטניס המסתורי, כמו כדור שלג, שנמצא ליד גופתה של מרלין מונרו. קיראו את רשימת החפצים שהוא מזכיר באלבומו "כיסוי" ("Cover"). אישה נכנסת פתאום. אני יכול להתגאות בשורות שכתבתי עליו: נגעתי בברך שלו. הוא לא זז: כדור שלג בפני הילד הכי תמים בשכונה. נורה בצהרי היום בחדר חשוף. אשתו חזרה במפתיע, ועינייה היו שרוולים ירוקים, ריקים מאוד.