ארכיון חודשי: ספטמבר 2017

מ-ד-ג-ס-ק-ר

בתיכון כתבתי עבודה על דליה רביקוביץ' בת מילה אחת: "מדגסקר". חשבתי, שהיא מתארת נכון את התפוזים, החורף הצהוב, האהבה הקשה בשירת רביקוביץ'. אהבתי להניח רק חפץ אחד על השולחן ולעזוב. טום ורלן: "הצבתי סולם והתרחקתי, בלי להשמיע קול". חושבים שיש אנשים שמדברים הרבה, אבל בעצם הם לא משתמשים במילים. מה שחשוב להם הוא הצליל, המוסיקה, הציור שהמילים יוצרות. מ-ד-ג-ס-ק-ר. טום ורלן כותב: "פינה הופכת לפינה". באותה מידה, יכול היה לכתוב שהוא קפץ את אגרופו כל כך חזק, עד שזה נעלם. או "אבן שותת דם", באלבום השני של להקתו לשעבר "טלוויזיה". מי שמחפש אבן שבאמת יורד ממנה דם, או סלע שבאמת מוציאים ממנו מים, ישמע את הקולות תמיד דרך פטיפון, דיסק ולא מתוך שיח בוער. אין מה להתגאות בכך. ולורלן שיר בשם "האש" (או "השריפה") באלבום הנ"ל. זו לא דת פשטנית. גם לא כשצייר סולם ניצב לבדו בשדה ירוק וריק. מישהו עלה שם? לאן? על העטיפה האחורית של אחד מאלבומי הסולו שלו, מצולמים גורדי שחקים מוארים בלילה. אבל היצירה שלו היא תצלומי סטילס של היסטריה – לכך התכוון כשכתב את צירוף המילים: "קלפים באוויר". נורת חשמל דולקת בחדר, באמצע היום. כדור הטניס המסתורי, כמו כדור שלג, שנמצא ליד גופתה של מרלין מונרו. קיראו את רשימת החפצים שהוא מזכיר באלבומו "כיסוי" ("Cover"). אישה נכנסת פתאום. אני יכול להתגאות בשורות שכתבתי עליו: נגעתי בברך שלו. הוא לא זז: כדור שלג בפני הילד הכי תמים בשכונה. נורה בצהרי היום בחדר חשוף. אשתו חזרה במפתיע, ועינייה היו שרוולים ירוקים, ריקים מאוד.